בעת הזו, כשכולנו מחכים לעוד ועוד גשמים, בחרתי בשיר "הגשם הראשון" של המשוררת זלדה. הנה השיר:
"הגשם הראשון,
אלפי רבבה רעננות,
בלי אות של קין.
והדווי לא ילחש עוד
לנפשי,
אני המלך,
לא יגיד עוד,
אני השליט.
כל טיפה וטיפה
היא זיקה
ביני ובין הדברים,
זיקה
ביני ובין העולם.
וכאשר הלילה
מעלה את התהום,
התהום מעלה שדות וגנים."
השיר פורסם בספר "השוני המרהיב" כשזלדה הייתה בת 67, שלוש שנים לפני מותה, כשהיא כבר סובלת ממחלות קשות. בדרך-כלל, אדם שמתמודד עם כאבים פיזיים של מחלה קשה לאורך זמן, חווה גם מאבק נפשי פנימי נגד הסבל והדיכאון המאיימים על הנפש.
בשיר מתוארת טרנספורמציה מקיפה: חיצונית ופנימית, המתרחשת בעקבות חוויה המוכרת לכולנו: הגשם הראשון. למים יש איכות של טיהור וניקיון, בחיי היום-יום וכסמל בתרבות בכללותה. ובמיוחד מי גשם (המשמשים למילוי מקווה לטבילה), ויותר מכול הגשם הראשון, שבא לאחר קיץ מלא אבק ויובש.
השינוי העוצמתי שהגשם הראשון מחולל מאד בולט: ראשית, כמותית, בביטוי "אלפי רבבה", שמקורו המקראי, בברכה לרבקה ממשפחתה בלכתה לכנען עם אליעזר עבד אברהם: "אחותנו, את היי לאלפי רבבה" (בראשית כ"ד ס'). כלומר איחולי פוריות וגדילה עצומים לאין-ספור צאצאים. ובו בזמן, עוצמה זו היא גם איכותית: "רעננות" שמבטאת התחדשות, מרץ, בריאות וחיוניות שהן הניגוד הגמור של הייסורים, הסבל והמכאובים של מצב הדווי, שאיתם מתמודדת הדוברת בשיר. זו רעננות מקפת כל "בלי אות של קין", כלומר, לחלוטין טהורה, בראשיתית, בלי "תוויות" וסיבוכים חברתיים.
בחלק השני של השיר מתואר הנס המתרחש בתודעת המשוררת, כאשר הגשם הראשון יוצר בנפשה היטהרות ואין-ספור זיקות של חיבור חיוני לחיים: "כל טיפה וטיפה היא זיקה". המבנה המצומצם של השיר בשורות "סטאקאטו" קצרות, מזכיר במקצת את מקצב טיפות הגשם, וכמו מחייב את הקורא בו לחוש ולקלוט כל מילה. המילה "זיקה" משמעה כינון יחסים כנים, ישירים, בלתי אמצעיים, מלאי רגש ואכפתיות (כמו למשל בתורתו ובתיאוריו של הפילוסוף מרטין בובר), ואילו בחוויה המתוארת בשיר נרקמת זיקה של אמת עם כל הדברים והעולם. השינוי האיכותי מתרחש בתוך התודעה, וכשחלונות הנפש טוהרו בטיפות הגשם החיצוני המוטמע פנימה, כל הזיקה המטפיזית לעולם בכללותו מתמלאת חיוניות המחברת את הנפש לבריאה ולמציאות כולה.
סיום השיר, אולי מתוך מציאות קונקרטית של לילה ובדידות בה נכתב השיר, רומז לצירוף "חושך על פני תהום" שבתיאור הבריאה בפרק א' בספר בראשית. החושך (לילה) והתהום – שניהם בדרך-כלל מפחידים, מלאי סכנות, ומעלים אסוציאציות של מפלצות, מוות ואובדן קיומי, במיוחד התהומות שבנפש. בשיר זה הם רומזים שוב להתמודדות עם המחלה, הכאבים והסבל הנלווים אליה.
אבל סוף השיר מפתיע – "התהום מעלה שדות וגנים". התהום המאיימת שבתודעה הרגילה מתקשרת למוות ואובדן, מתגלה בשיר כתהום היוצרת ובוראת חיים. התהום כמו רחם קוסמי, מולידה שדות וגנים המסמלים: פוריות, חיים, יופי, שפע, ושגשוג. כבמציאות החקלאית בה הגשם המשקה את השדות והגנים, הוא המאפשר את צמיחתם ועלייתם. הזיקה החיובית של הדוברת היא גם עם הלילה וגם עם התהום. זו זיקה שמעבר לטוב ולרע, כי זו זיקה חובקת כל.
זה שיר אופטימי של אישה חולה, שיש לה יכולת קשב אמיתית ורגישות עמוקה לטבע. קשב זה, מחולל טרנספורמציה רבת עוצמה בנפשה. זה שיר המתאר את יכולת ההתחדשות של רוח האדם המתעלה וגוברת על כאבים וייסורים קשים של הגוף. ניכר שזהו שיר אותנטי, מאד אמין ולא מזויף. לא שיר הגותי-רעיוני, ולא שיר של משאלת לב. אלא שיר שמתאר התנסות אמיתית בחוויה ישירה. חוויה שמקורה בקשב רגיש לגשם שבחוץ, היוצר זיקה לעולם ולדברים, של נפש שטוהרה בתוך-תוכה באין-ספור טיפות הגשם ומתנסה בקתרזיס של הזדככות, והתעלות.
לסיום, מעניין לחוש בדמיון וגם בשוני בין השיר של זלדה, לבין השיר המפורסם והמולחן: "האמנם עוד יבואו ימים" של לאה גולדברג, שנכתב ב- 1943 בשיא האימה של מלחמת העולם השנייה. ציטוט מתוכו: "או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת, על כתפיך, חזך, צווארך וראשך רענן. ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט, כאור בשולי הענן." בשיר זה, טיפות הגשם הן אלו שמביאות היטהרות ורעננות, המאפשרות לנפש לבצע פריצת דרך חיונית מלאת תקווה, שקט ואהבה, מתוך המציאות של דרכים שסמרו מאימה ומדם, לימים בסליחה ובחסד.
נאחל לעצמנו אלפי רבבה של טיפות, בהרבה הרבה גשמים של ברכה בחורף הזה.
תודה על השיר ועל הפרשנות היפה. "רבבה" גם דומה ל"רביבים", שהם טיפות גשם, ולכן משתמשת המשוררת במשפט "אלפי רבבה רעננות" – אלפי טיפות גשם רעננות(כולל האסוציאציה לברכה שניתנה לרבקה)