שירה היא מעשה אמנות, המבטא אמון ביכולת האנושית ליצור דו-שיח של אמת בין הנצח לבין הרגע. השיר במיטבו משקף ומחייה את הממשות המורכבת של היחסים בין התודעה והעולם, בין "פנים" לבין "חוץ", בין מילים למשמעות – ובורא באמצעות השפה מציאות חדשה ייחודית. השיר מאפשר נס נדיר של מגע ישיר עם "לב הדברים" ו"לב העולם", ובכך יוצר חיבור חי, המהדהד בליבם של קוראיו.
כך כותב ר' נחמן מברסלב לפני יותר מ- 200 שנים: " כל דבר ודבר בעולם יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב… ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין והוא נכסף ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב… ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד, תצא נפשו חס ושלום ויגווע. יגווע הלב יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם".
כמיהה זו מתגלה בשיר מודרני, ללא שם, של המשורר נתן אלתרמן, שהיה המשורר הלאומי בתקופת ייסוד המדינה. השיר פורסם בספרו הראשון "כוכבים בחוץ" בשנת 1938. הינה השיר:
הִנֵּה הָעֵצִים בְּמִלְמוּל עֲלֵיהֶם.
הִנֵּה הָאֲויר הַסְּחַרְחַר מִגֹּבַהּ.
אֵינֶנִּי רוֹצֶה
לִכְתֹּב אֲלֵיהֶם.
רוֹצֶה בְּלִבָּם לִנְגֹּעַ.
לשאת פת במלח ומים בדלי,
ועת הדרכים ילבינו –
צידה להביא לאחי הגדולים
לאור ולרוחב בשדות אבינו
השיר כולו ממוקד בכמיהה "לגעת בלב" – הרצון למגע ישיר, חי, ומהותי עם "לב העולם", וגם הרצון של המשורר שהוא ושירתו ייגעו ברגש העמוק ביותר של נמעניו. זהו רצון לעבור מעבר לשפה הכתובה המתווכת באמצעות סימניה הטכניים וחוקיה הבלשניים, אל קשר בלתי אמצעי עם המציאות. חוויית התגלות מפעימה כזו, מתוארת בבית הראשון של השיר בלשון הווה, ומעידה על דיבורו של הטבע, המתרחש תמיד כאן ועכשיו, שהמשורר קשוב לו ומנכיח אותו במילה: "הינה" (כמו בשיר: "הינה, הינה, הינה" של אהוד מנור ומתי כספי המתאר את חווית הולדת השיר ודרכי התעלותו). הקשבה זו לרטט הבראשיתי של מלמול העצים, נמשכת בתנועה דינאמית של התעלות מהמוחש למופשט, עד שאפילו האוויר שטבעו שמימי נעשה: "סחרחר מגובה".
תקשורת ומילים רגילות אינן מתאימות למימוש כמיהה זו, ולכן: "אינני רוצה לכתוב אליהם", ועם זאת השירה, למרות היותה בנויה ממילים, יכולה לעיתים באופן פרדוקסאלי, לגעת בממשות "הממלמלת" שבמקורן של המילים ומעבר להן. המשורר ח.נ. ביאליק מתאר זאת במאמרו העמוק והנפלא: "גילוי וכיסוי בלשון" (מומלץ!).
המעבר מהבית הראשון של השיר לבית השני, מהווה המשך ישיר של הרצון, הייעוד, והכמיהה של המשורר "לגעת בלב". איך ימומש הרצון לגעת בליבם (הפעם של בני האדם)? – בנתינה הפשוטה והצנועה כל-כך של המזון הבסיסי ("פת במלח ומים") ל"אחיו הגדולים". ביטוי זה רומז לסיפורי יוסף ודוד במקרא, שכל אחד מהם הביא צידה לאחיו הגדולים, וכל אחד מהם למרות היותו "הקטן" בגיל, צמח להיות "הגדול".
המשורר רוצה ששירתו, שהיא עיקר הצידה שביכולתו להעניק לאחיו בני האדם, תהיה כל-כך נוגעת בתשתית החיים, עד שתהפוך להיות כמו פת במלח ומים לקוראיו. ואכן, בשנות הקמת המדינה, הייתה שירתו של אלתרמן מזון רגשי-רוחני-לאומי-תודעתי חיוני. האומה ניזונה והפנימה את מילותיו ושיריו של אלתרמן שנגעו בלב ההתרחשויות ההיסטוריות, בלב הממשות האישית העל-היסטורית, ובלבבות קוראיו. מבחינה זו, אכן ראוי מאד היה המשורר אלתרמן לשמו הפרטי: נתן.
הווית הנתינה, השירות והשליחות שבמרכז הבית השני, מקורה ביכולת להתחבר לטבע הבראשיתי ולשמוע אותו, כמתואר בהתגלות בבית הראשון. נתינה זו מאופיינת בגוונים של טרנספורמציה עתידית חובקת כל, בה "הדרכים ילבינו" (טוהר), והמציאות מתמלאת באיכויות של "לאור ולרוחב", הרומזות על קשר למימד הנשגב של "אבינו", המקראי ו/או האלוהי.