בחרתי הפעם בשיר של המשוררת הדתייה זלדה שחיה בעיקר בירושלים, הייתה בת-דוד של הרבי מלובאביץ', וחשה שהשירה היא תמצית החיים.
כך זלדה כותבת: "לפעמים אני חושבת שהשירה היא מציאת פלאית מכול, כמו ענן, כמו טל, כמו חלום, כמו דם, שהשירה יש לה מקום בעולם כמו ליקר בידידיי, כמו לערפל ולצל וליגון, כמו לקול המים ולרחש האש, כמו לשתיקת השורשים. השירה היא אור השקיעה, השירה היא זעקה: "הצילו!", היא: "היו טובים אליי, היא: "אתם אינכם יודעים מי אני ," היא פרפר זהב, היא ילדותי והמרפסת הדוממת שפונה לים, היא מילים מתוקות כענבים, רכות כפרי תאנים, מנופות כגרגרי רימון. השירה היא טוב לב ושמחה, היא צללי הרים ומראה נהרות, רגלה האחת של השירה במערבולת הגורל והשנייה בדממה שמעבר".
בחרתי בשיר, שזלדה לא נתנה לו שם, מתוך הספר: " הלא הר, הלא אש" – שיר חווייתי של אישה בבוקר במטבח:
בַּבֹקֶר הִרְהַרתִי:
לֹא יָשוּב עוֹד קֶסֶם הַחַיִים
לֹא יָשוּב.
פִּתְאֹם בְּבֵיתִי הַשֶמֶש
יֵשוּת חַיָּה לִי
וְהַשֻלְחַן אֲשֵר עָלָיו לֶחֶם
זהָב
וְהַפֶּרַח אֲשֵר עַל הַשֻלְחַן וְהַסְפָלִים
זהָב
וּמֶה הָיָה לָעֶצֶב
גַם בָּעֶצֶב נֹגה.
השיר מתאר מעבר פתאומי וספונטאני, ממחשבות בלשון עבר על החיים , שלכאורה איבדו את הקסם שלהם, לחוויה מועצמת בלשון הווה , כאשר השמש בתוך הבית מתגלה כ"ישות חיה לי", וכל החפצים היום-יומיים זורחים לפתע והופכים זהב.
זה שינוי פנימי שמתרחש בטוטאליות של הנפש, החושים, המוח והתודעה , ומשנה את כל תפיסת המציאות . שינוי "המתכתב" עם האלכימאים שחיפשו איך להפוך בעזרת אבן החכמים חפצים רגילים לזהב . שינוי " שמתכתב " עם השיר של חיים חפר " הכול זהב" ששרה להקת התרנגולים.
אבל ההתכתבות העיקרית של השיר, היא עם סוף פרק ז' של ספר מלכים א', המתאר את סיום בניית בית המקדש ע"י שלמה המלך: "ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית ה', את מזבח הזהב, ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים זהב… והפרח…זהב…הבית הפנימי לקודש הקודשים ". השיר רומז שבכל בית קיים בית מקדש, שכל אדם יכול בכל בוקר לעבור שינוי מבפנים, ולחוות את זהב גילוי השכינה בפרח ובלחם שעל השולחן.
סיום השיר חושף בכנות נוגעת ללב את העצב הקיומי שב"מצבו של האדם" , שגם ברגעי שיא לא נעלם, אבל גם בתוכו מתגלה איכות של אור זורח :"גם בעצב נוגה".