עוד שיר, שמקור נביעתו הוא רגע של חסד, או רגע של "התנסות שיא", במצב של מימוש עצמי בפסגת פירמידת הקיום האנושי, כהגדרתו של הפסיכולוג היהודי-אמריקאי אברהם מסלאו. אני סבור, ששירים מסוג זה, הנובעים ממצב של התעלות הנפש, הם בדרך כלל, לא רק איכותיים ב"איך" שלהם כיצירת אמנות, אלא גם מלאי השראה במהותם ובתוכנם.
הפעם בחרתי בשיר של לאה גולדברג, משוררת מאד מוכרת, מולחנת וגם אהובה. אזכיר רק כמה מיצירותיה לילדים. סיפורים כמו: דירה להשכיר, המפוזר מכפר אז"ר, איה פלוטו, ונסים ונפלאות, ושירים כמו: "מה עושות האיילות?”, "מדוע הילד צחק בחלום?" ו"פזמון ליקינטון".
על רקע בדידותה בלי נישואין וילדים, ותוך התמודדות עם הרבה סבל וכאב בחייה, מעוררת השתאות יכולתה ליצור ממעמקי נפשה יצירות מלאות כוח חיים, אנושיות, תקווה, יופי, התפעמות, חסד ואהבה. לאה גולדברג הלכה לעולמה ב- 15/1/1970, בגיל 58. בעזבונה, יש עדות לשברון חלומותיה בשיר קצר: "אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם. הַכּוֹל הָכְרַע. חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם, וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה." כניגוד לשיר כאוב זה, בחרתי בשיר אופטימי שלה, שנכתב לקראת סוף ימיה, הנובע ברגע מדהים ומכונן של חסד:
נפלאתה
נפלאתה, נפלאתה מאד / שמחת ליבי. מכל עוונותיי / אולי אותה יפקוד עלי האל / ביום הדין. ואין צידוק בפי.
כי בחינם ניתנה לי, לא כגמול / יגונותיי, לא שכר התמרורים. / אור שחר- פתע את עיניי העיר / וחלומי פתרתי כפשוטו.
בתוך עולם קשיח וזועם, / מתחת לשמיים צוננים / אני עומדת ובליבי שמחה.
ציפור פותה, איכה בנית הקן / בסלע מת? אל מי יישא קולך / מזמור דודיך ושירת גילך?
על פי הדין אינני זכאית / לאושר זה. ידעתי, על פי דין / לא פאר בגדי כלולות מגיע לי, / כי שק אפור של בעלי תשובה. אך האשמתי שבסוף דרכי, / בעוד עיניי אל תחום הישימון, / האושר השיגני כמטר / ולא הספקתי לכסות ראשי.
מאז אני כעץ בלב מדבר / שאלף ציפורים ירדו עליו, / בדיו היבשים מלאו שירה.
מאז אני בריכה בלב הליל / בשרירותם שמים נדיבים / השקיעו בה את כול הכוכבים.
שם השיר, החוזר בפתיחתו בכפל: "נפלאתה", מהדהד עם קינתו של דוד המלך, המתבשר על מותו של יהונתן בן שאול בקרב בגלבוע: "צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (שמואל ב' פרק א' פס' כ"ו). בקינת דוד, חסד אהבתו המופלאה והמתמשכת של יהונתן לדוד בעבר, ניצב כנגד הרגע הטרגי בהווה של מות יהונתן. בשיר שלפנינו הסיטואציה דומה אך הפוכה: רגע נשגב ומפתיע של חסד בהווה בו "האושר השיגני כמטר", גורם לטרנספורמציה פנימית של שמחה תמידית בלב, בניגוד קוטבי לחיי סבל מתמשכים קודם לכן, שאופיינו ביגונות "בתוך עולם קשיח וזועם, מתחת לשמים צוננים".
השיר מתאר מהפך טוטאלי, המתרחש לקראת סוף חייה של המשוררת: "בסוף דרכי". בולטים הניגודים בין ראשית השיר לסופו: התיאור של "ציפור פותה, איכה בנית קינך על סלע מת" (המהדהדת למגילת החורבן "איכה") – מוחלף בתיאור קסום של עץ שדווקא ובמפתיע "בלב מדבר" למרות ענפיו היבשים "אלף ציפורים ירדו עליו" (תיאור ידוע בשירה המוסלמית-סופית למצב של התגשמות וחסד אלוהי). "מזמור דודיך" של הציפור האחת הבודדה בשיר, שאין לה נמענים, הרומז לרעיה במגילת האהבה של "שיר השירים" – מוחלף במהפך במקהלה של אלף ציפורים. "שק אפור של בעלי תשובה" מוחלף ב"פאר בגדי כלולות", בחתונה קוסמית של איחוד עם השמים מלאי הכוכבים (הנשקפים ומשוקעים ב"בריכת הנפש"), בדומה להתגשמות האידיאל של השירה הרומנטית, בחיבור הטוטאלי של הנפש עם הטבע.
הטרנספורמציה המופלאה מתרחשת במעמקי הנפש, התודעה, והלב של הדוברת בשיר, בינה לבין עצמה. לא מופיעים קשר או מגע אנושי עם בני אדם אחרים. עם זאת, השינוי הפנימי, בו הנפש מתוארת כ"עץ בלב מדבר" שהגשם הפתאומי משקה אותו – נתפש כחסד שרירותי שיורד במפתיע ממקור חיצוני, מלמעלה למטה: כמטר של אושר מ"שמים נדיבים" (לעומת "שמים צוננים" לפני כן), ויוצר מהפך פנימי. היא לא עושה דבר כדי שהשינוי יבוא, ולא מצפה לו. להיפך, העמדה הפנימית שלה לפני השינוי היא של פסיביות וייאוש פסימי "עיניי אל תחום הישימון" (שגשם נדיר בו), המחוזקת בשיר בדימוי כיסוי הראש בשק אפור של בעלי תשובה (המסמל אבלות, או ניסיון אחרון של חוטאים למחילה). מעניין להנגיד את חוויית שמחת הלב והאושר הספונטניים בשיר, המתרחשים מעצמם, לאמירתו של ר' נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן: "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד…עַל- כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכוחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד". כלומר לדעתו, מצב רוחו של האדם איננו פרי נסיבות חייו, אלא פרי הכרעותיו ומאמציו לחתור אל השמחה הפנימית.
המהפך מתואר בשיר כרגע של תובנה והתגלות: "אור שחר פתע את עיניי העיר", המדגיש את השינוי הקיצוני במעבר מחושך לאור. עם זאת, בסיום השיר, מסתבר, שזהו אור של שחר פנימי, שזורח גם, ואולי דווקא במיוחד, "בלב הליל" בתוך בריכת הנפש, כאשר "כל הכוכבים" כלומר מלאות היקום נשקפת בה.
רגע ההתעוררות הזה, איננו רגע של מפגש עמוק עם אלוהים או עם הטבע או עם הזולת, אך הוא גורם למהפך תודעתי מכריע: "וחלומי פתרתי כפשוטו". מילים אלו מהדהדות עם תפיסות של הארה וגאולת הנפש, כגון למשל בבודהיזם. הן ממוקדות בחוויה ובתובנה של רגע שינוי פנימי מכריע, בו מסתבר שתפיסת הנפש את העולם כקשיח וזועם, מלא יגונות וסבל – נובעת מכך שהנפש כבולה בעולם שמחוץ לה, במצב של "חלום", במציאות נפשית מדומה שנעלמת ברגע היקיצה. פתרונו של החלום הוא: להתעורר! להתעורר למצב בו ה"מורכב" הופך לפשוט, בו נפתרות מעצמן כל בעיות הנפש שהיו בחלום, שנעלמות ברגע היקיצה. הנפש עצמה עוברת אז טרנספורמציה טוטאלית, ומתמלאת בשמחה ובאושר תמידי, ללא תלות בסיבה חיצונית, כטבע פשוט של מהותה. ואכן, החזרה בסוף השיר על המילה "מאז" מתארת מציאות מתמדת זו של אושר ומימוש עצמי.
השימוש בשיר נפלאתה בטרמינולוגיה של: גמול, שכר, עוונות ובעלי תשובה, דין ואשמה, המאפיינת את תפיסת העולם היהודית המסורתית, מסתברת כבלתי רלוונטית, לנוכח החוויה שבשיר, ונועדה לחזק את תחושת ההיפוך וההפתעה, כמו גם את היעדר הסיבה לטרנספורמציה המופלאה. המושג הדתי המתאים לחוויה מסוג זה הוא חסד בניגוד לדין. החסד (האלוהי, הקוסמי ואף האנושי) נובע ושופע מלמעלה ממקורו הנעלם, זורם למטה, וממלא את העולם ואת נפש האדם, בלי סיבה, הנמקה או גבולות. לנוכח האמירה בשיר: " על פי הדין אינני זכאית לאושר זה", כל אחד יכול לשאול את עצמו: האם כל אדם נועד או זכאי לחסד זה? האם, "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול? כשם ספרו של המשורר יהודה עמיחי.
השיר נפלאתה מתכתב היטב, עם שיר מאד ידוע של לאה גולדברג "את תלכי בשדה", שנכתב כתגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, כשיר תפילה ובקשה לבואם של "ימים בסליחה ובחסד". גם בו הטרנספורמציה הפנימית תתרחש כחסד הנובע, לכאורה, כגשם מן השמים, כאשר "מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת". גם בו, הראייה הפנימית תעבור שינוי, והיקום, המסומל בשמש, ישתקף וייראה "בראי השלולית הזהוב", כמו שכול הכוכבים משתקפים בבריכת הנפש. וגם בו, ברגע החסד, ניכרת חוויית טרנספורמציה פנימית מכוננת של פשטות גדולה: "ופשוטים הדברים", למרות ולנוכח המורכבות הקשה, לכאורה, של החיים.
ואני מתמלא בפליאה, לנוכח סוד השירה וסוד תעצומות הנפש האנושית, שלמרות ובתוך הקשיים, הסבל והזוועות, "לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם" – ויודעת להתעלות אל מציאות של שמחה וחסד. אכן נפלאתה.
ופשוטים הדברים ויפים. תודה