השיר: "רושי" – של המשורר אליעזר בן ניסן הכהן

זהו שיר של משורר יהודי מפורסם, שנכתב באנגלית, לפני כ- 20 שנה. במשך 2,000 שנות גלות, היו הרבה משוררים יהודים שכתבו שירים לא בעברית, אלא בשפת האם בה גדלו: יידיש, ערבית, גרמנית, אנגלית וכד'. אין דבר טבעי יותר מאשר כתיבת שירה בשפת אם, שפה שמשוקעת ב DNA הנפשי והלשוני של המשורר. לעיתים אופיינו השירים הללו ב"תכנים יהודיים", ולעיתים בתכנים יותר אוניברסאליים.

השיר "רושי" לא מתאפיין בווירטואוזיות לשונית, אלא באמירה פשוטה, תמציתית וכנה. את תרגום השיר לעברית, מצאתי מזמן בכתבה בעיתון, המתרגם הוא כנראה קובי מידן. זה שיר תודה של תלמיד זן למורה הרוחני שלו. שיר קצר (27 מילים), המזכיר במקצת את שירת ההאיקו המסורתית היפנית. באמצעותו ניתן לגעת בדרך המרתקת של הזן-בודהיזם.

אך בעיקר בחרתי בשיר זה, כי הוא "שר" משהו עמוק, חוויית חיים שדומני, כי כל תלמיד במסע הרוחני – מכיר.
הנה השיר:

רושי
אף פעם לא הבנתי באמת
מה הוא אומר.

אבל פה ושם
אני מוצא את עצמי
נובח עם כלב
או כורע עם אירוסים
או מסייע
בדברים קטנים אחרים

הבנת הרקע והביוגרפיה של המשורר, רלוונטית ומעשירה את הקריאה בשיר זה. המשורר אליעזר בן ניסן הכהן נולד ב- 1934 כבן מיוחס לקהילת "שער השמיים" ליד קוויבק, קנדה. סבו מצד אביו היה נשיא הקהילה: האדריכל ויזם הנדל"ן הקנדי מקסוול מירון קלמן , ואילו סבו מצד אמו ומחנכו היה רבי שלמה זלמן קלוניצקי. אליעזר התפרסם בקנדה כמשורר יהודי צעיר ומבריק, שפרסם תוך עשור 5 ספרי שירה שזכו להצלחה רבה.
אליעזר בן ניסן הכהן התפרסם גם בשם: לאונרד כהן.

למי שמעיין בשיריו, מתברר, שלאונרד כהן הוא, אולי, קודם כל משורר, ורק אחר כך זמר. אין בכך כדי להמעיט בערכו, אלא להיפך. מעטים הם הזמרים שפרסמו ספרי שירה עוד לפני שהקליטו אלבומים. מעטים הם גם הזמרים שהצליחו להעביר באמצעות קולם והמוזיקה שלהם את השירה שכתבו. לאונרד כהן עושה זאת היטב. גם כאשר הוא שומר במכוון על ערפול או ריחוק, אין תחושה של התפשרות בסגנון הכתיבה, כדי שלמאזינים יהיה קל יותר לשמוע את מילותיו. להיפך, הוא לא חושש להיות תובעני ומאתגר, כדי לגרום לקורא להקשיב מקרוב, מבפנים, לחוש את האמיתות שמעבר למילים.

בשנת 1994 החליט אליעזר (לאונרד) לפרוש מעולם המוזיקה, ועבר לחיות בהתבודדות במשך 5 שנים, כתלמיד במנזר זן בודהיסטי קרוב ללוס אנג'לס שבקליפורניה. בשנת 1996 אף הוסמך כנזיר, וקיבל על עצמו את השם ההודי ג'יקאן (שקט). המהלך הזה מעיד על אדם אותנטי, אמיתי, שהיה מאד קשוב לקולות בתוך נשמתו, כפי שמעידה גם היצירה האמנותית שלו, ולא היסס לקבל החלטות והכרעות לא מקובלות, כמו למשל, הגעתו לארץ להופיע בפני חיילי צה"ל בזמן מלחמת יום הכיפורים.

השיר מתייחס לתוצאות ולפירות שהותו של אליעזר בן ניסן הכהן במנזר, ובמיוחד למורה שלו, רושי, תואר כבוד ביפנית, שמשמעותו: "המורה" ובו זמנית גם "האמן הזקן". מעניין שבמילה זו "רושי", מתמזגים האמן והמורה למילה אחת, שמבטאת הרבה יותר מצירוף שתי המשמעויות.

השיר מתחיל בהתוודות על תחושת כישלון: "אף פעם לא הבנתי". 5 שנות חיים במנזר, ו"אף פעם לא הבנתי באמת מה הוא אומר". אם כך צריך לשאול אותו, מה עשית שם 5 שנים? אולי הקושי הזה מבטא את הפער בין תפיסת העולם המערבית לתפיסה המזרחית? בין החינוך והתרבות היהודיים לבין היפנים? אבל ידוע היטב מסיפורי הזן, שגם נזירים יפנים מובהקים, דיברו במילים דומות מאד על הקושי הזה, במשך תקופת החניכה, להבין את המורה ודבריו!
מילת מפתח בתחילת השיר היא המילה "באמת". המילה "באמת" מציגה את האתגר המהותי של כל תלמיד בדרך הרוח ובדרך הזן: הבעיה איננה בהבנה המילולית של דברי המורה. זו גם לא בעיה של חוסר קשב. זו עובדה מרתקת שבמשך אלפי שנים מתארים תלמידי הזן את מצבם הקיומי בדרך דומה. הם מבינים קצת, בערך, "על-יד" את מה שהמורה משדר אליהם, אבל יודעים בתוכם ש"זה לא באמת". הם חשים שהמורה יודע וחי אמת אחרת של שלמות החיים, של הארה. תלמיד הזן שואף לא רק להבנה מילולית או אינטלקטואלית של האמת הזו, אלא לחיות אותה בחייו ובתודעתו שלו, ולכן חי בכמיהה תמידית.

כמו בבית האחרון של השיר של המשוררת רחל "מנגד", הוא חש ורואה את "הארץ המובטחת" המתגלה בחייו ובאישיותו של המורה, ונותר כמו משה רבנו, על הר נבו, שמנגד. "פָּרֹושׂ כַּפַּיִים. רָאֹה מִנֶּגֶד, שָׁמָּה – אֵין בָּא, אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה."

השיר "רושי" מבטא את אותו הפער העצום, ואולי ההכרחי – הקיים בין תודעת המורה לתודעת התלמיד. ייעודו של המורה הרוחני הוא לגשר על הפער הזה, במילותיו, במעשיו, בשתיקותיו, ובעצם נוכחותו. להביא לכך, שבתודעת התלמיד תתחולל טרנספורמציה טוטאלית, כדי שאותה איכות פשוטה וחובקת כל של התעוררות פנימית, "סאטורי" ביפנית – תזרח לפתע בתודעת התלמיד, ותתגשם בכל חייו, רגשותיו ומעשיו. התלמיד, מצידו, פותח את נפשו ואת ליבו: להקשיב, לקלוט, לספוג את תודעת המורה, את הידע הנובע ממנו. תורת הזן-בודהיזם וסיפורי הזן מביאים אין-ספור תיאורים, רמיזות, ונגיעות – איך הנס הזה נעשה לפעמים כן אפשרי, ולו ברגע של חסד.

דוגמה לדרך הלימוד של הזן הוא ה"קואן": סיפור, דיאלוג, שאלה או אמירה הכוללת בתוכה פרדוקס מהותי, שאינו יכול להיות מובן באופן רציונאלי, בחשיבה הרגילה אלא רק בחשיבה אחרת לגמרי, הוליסטית-אינטואיטיבית. דוגמה ידועה לקואן היא השאלה: "מהו הקול שמשמיעה מחיאת כף יד אחת", של המורה: הקואין אקקו ,(1686–1769) הנחשב למחייה מסורת הקואן בזרם הרינזאי של הזן היפני.

לאונרד כהן מגיע למנזר כאינטלקטואל, משורר מוערך ואמן גאוני, שמצליח בקנה מידה עולמי. הוא לא מחפש את הפשט, הרמז או הדרש של החיים. אותם הוא מכיר היטב. הוא נוטש הכול ופורש למנזר כדי לגלות ולממש את סוד החיים בדרך הזן. סוד שמעצם טבעו קשה להבעה במילים, וכמעט בלתי אפשרי ללימוד. הבעיה איננה בהבנת הנקרא או הנאמר, אלא בכך שדברי המורה מובנים ונתפשים לפי המושגים, החוויות, והעולם הפנימי של התלמיד. כל אחד תופש את המציאות לפי צבע ואיכות משקפי התודעה שלו.

הנס של השינוי התודעתי המתחולל אצל התלמיד, מתואר במהפך המבוטא במילה "אבל". הוא מקבל אמינות רבה לנוכח ההתוודות הכנה בפתיחת השיר והאמירה הצנועה "פה ושם". בעוד תחושת "לא הבנתי", מתוארת בשיר במילה "אומר", כלומר ברובד המילולי, האינטלקטואלי של השפה – נס ההבנה מתואר במעשים, המבטאים מצב פנימי אחר של תודעה. הנס הזה של לחיות את מהות וסוד החיים מתרחש מעצמו, מבפנים, באופן ספונטאני בלתי צפוי ולא מתוכנן: "אני מוצא את עצמי". המורה הטמין את הזרע שלו, בקרקע הפורייה והקשובה של תודעת התלמיד, שלכאורה לא הבין, אבל "פה ושם", מגיע לפתע זמן הפרי להבשיל.
ההבשלה הזו מתגלה בשינוי מצב התודעה, למצב הוויה פנימי של חיבור אינטימי, זורם ותומך עם הסביבה כולה: החיות, הצמחים, ובני האדם. נוצרת אז איכות פנימית של הקשבה, הזדהות, סינכרוניזציה טבעית וספונטאנית ו"זרימה" עם הכול.

אז "אני", אליעזר בן ניסן הכהן, לא מתעצבן על הכלב של השכנים שלא מפסיק לנבוח, אלא שומע את הבדידות, הכאב והתשוקה בנביחות שלו, ולפתע, אני "נובח עם כלב". אז אני "כורע עם האירוסים" , ובכריעה זו, גם מתקרב אליהם ולאדמה, וגם מבטא את ההודיה והפליאה על היופי הזה, בהשתחוות משותפת עם האירוסים, הרומזת לתפילה. אז באופן טבעי, אני מסייע לכל "בדברים קטנים אחרים", מתוך שותפות ואכפתיות טבעיים. האמירה בשיר היא צנועה: "מסייע" ב"דברים קטנים", כי זה נתפס כמעשה טבעי וברור מאליו.

יהודי אחר, אלברט איינשטיין, מביע מתוך ההוויה הפנימית שלו, מנקודת המבט של מדען, את מה שלאונרד כהן מבטא כמשורר, כאמן – רמז לכך, שאולי, בבסיסם, המדע והאמנות, מבטאים ותופשים את אותן אמיתות יסוד, רק בשפות שונות. אולי, הרמה המעודנת והעמוקה ביתר של הלב, והאבחנה הדקה וה"קולעת" ביותר של השכל – לא רק שאינן מנוגדות, אלא נפגשות ומתארות את אותה מציאות.

כך כתב, ופה ושם גם כנראה חי, אלברט איינשטיין: "האדם הוא חלק מהשלם שאותו אנו מכנים "היקום", חלק שהינו מוגבל בזמן וחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו כדבר מה נפרד מהשאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו היא מעין כלא בעבורנו, אשר מגביל אותנו אל רצונותינו האישיים, ומצמצם את חיבתנו לאנשים מעטים הקרובים אלינו. משימתנו צריכה להיות – לשחרר את עצמנו מכלא זה באמצעות הרחבת מעגלי החמלה שלנו, עד שיחבקו את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו על כל יופיו."

כך, אלברט ולאונרד, המדען והאמן, באים יחד ללמדנו, על קיומה של דרך אוניברסאלית, שיכולה להתאים לנו. גם בדרך החיים האישית של כל אחד וכל אחת מאיתנו, וגם כקהילה, כחברה, וכאנושות, דרך של: "לנבוח עם כלב, לכרוע עם אירוסים, ולסייע בדברים קטנים אחרים".