חמישה שירי הייקו על פריחת השזיף באביב

לכבוד האביב בחרתי ב-5 שירי הייקו על פריחת השזיף, המתרחשת בעונת האביב ביפן. בעבר, תפסו עץ השזיף ופריחתו מקום מרכזי בשירת ההייקו. בהערת אגב אציין, שגם בספרו המאד מומלץ והמקסים של בנימין תמוז "המלך ישן ארבע פעמים ביום" הם תופסים מקום מרכזי.

נחזור להייקו. הייקו יפני מסורתי הוא שיר קצר המורכב מ- 3 שורות בנות 17 הברות : בשורה הראשונה 5 הברות, בשורה השנייה 7 ובשלישית שוב 5. השיר יכול לתאר רגע המתרחש בהווה, כאן ועכשיו, שכולל: "קיגו (Kigo) ", מילה המסמלת את עונת השנה בה מתרחש השיר, למשל מזג אויר או פריחת עץ השזיף. עם זאת, עניינה העיקרי של שירת ההייקו היא נפשו ומצבו של האדם ולא תיאורי הטבע כשלעצמם.

כללים אלה מבוססים על השפה היפנית ועל השירה היפנית הקלאסית – ואקה. אחת ההשפעות המרכזיות על שירת ההייקו הוא זן בודהיזם, זרם של הבודהיזם שצמח בסין והשפיע מאוד על התרבות היפנית.

בתרגום, כאשר מעבירים הייקו לשפה אחרת – המתרגם בד"כ מוותר על המשקל והמקצב המקוריים, על מנת לשמור את המשמעות וקילוח השיר. הפופולאריות הרבה ברחבי העולם של שירת ההייקו מעידה על הכוח חוצה הגבולות של שירת אמת.

שיר ההייקו במיטבו, נועד לגעת בלב, ובמיוחד, לתאר "רגע פסגה" או חווית מעמקים, הנובעת בד"כ מחוויה חושית, המשמשת כנקודת מוצא לזרם של מחשבות ורגשות. נושא שיר ההייקו יכול להישמע מובן מאליו בשמיעה ראשונה, אולם, כאשר מתעמקים בקשר בין הדימויים השונים בשיר, מתגלות תובנות, רגשות וגם מסרים רוחניים. במעט מאד מילים טמונים אין-ספור היגדים ותחושות.

בגלל התמציתיות, ומיעוט הפרטים והתיאורים – מבוסס השיר על רמזים, איתותים ובנות קול, ואת השאר, יכול הקורא למלא בעצמו. כלומר, ההייקו מזמין אותנו לקריאה פעילה מאד של מילוי פערים, המועצמת יותר מקריאה רגילה. לכן, שיר ההייקו חייב להיות מאד מדויק בשאיפה האמנותית של "אף אות לא חסרה, ואף אות לא עודפת".

שיר ההייקו הקצר מתאים מאד לעידן של הודעות תמציתיות ב"וואטסאפ" וב"טוויטר". השיר הוא "מיצוי פיוטי" המחזיק בתוכו הרבה מאד. כמו האימוג'י, שגם הוא נוצר ביפן, כתמונה דיגיטלית קטנה או כסמל, שנועדו לבטא רעיון מסוים או רגש באמצעי תקשורת אלקטרוניים.

את השירים בחרתי מתוך ספר של תרגומי שירי הייקו: "אל פסגת הפוג'יסן", בהוצאת ספריית הפועלים. בד"כ אין לשירים הללו שמות, והם נכתבו ביפן במאות ה-17 וה- 18. לכל שיר צירפתי כמה מחשבות, רגשות, תחושות ושאלות שעלו בי תוך חוויית הקריאה. במכוון, בהתחשב בטבעו "הפתוח" והתחושתי של ההייקו, לא ניסיתי לפענח את השיר בכללותו. הנה 5 השירים:

1. שירו של אונטסורה (1660-1738) מורכב בתרגום מ- 9 מילים:

כדי להכיר את פרחי השזיף

אתה זקוק לליבך

ולאפך.

השיר מעלה חיוך בגלל שאיננו רגילים לייחס לחוטמנו אפיון של "הכרת העולם". בעידן המדעי-טכנולוגי, שיר זה מכוון אותנו להתנסות ולמפגש ישירים ושלמים, בלתי אמצעיים עם הטבע, וכל העולם שסביבנו, דרך הלב והחושים. לא לפרש, אלא לחוות. לשם הכרת המציאות הזו לא צריך מילים, הסברים או ניתוחים אינטלקטואליים. צריך לב פתוח, ואף מריח.

חישבו על השאלה: עד כמה ילדיכם זקוקים להנחיות, כדי להכיר את הטבע שסביבנו? או על השאלה: האם הנתיב העיקרי להכרת העולם הוא נתיב האמן ה"אינטימי-סובייקטיבי" דרך החושים והלב, או נתיב המדען ה"אובייקטיבי-שכלי"? או ששניהם משלימים זה את זה? או שכל אחד ודרכו שלו?

ועוד הרהור מהזווית המדעית. באפו של כל אדם מצויים כשישה מיליון קולטני ריח המחולקים לכ- 400 סוגים שונים. מטבע הדברים, ההתפלגות של סוגי הקולטנים האלה שונה מאדם לאדם, מה שהוביל להנחה שלפיה לכל אדם יש חוש ריח ייחודי. במחקר שהתפרסם באחרונה בכתב-העת המדעי(PNAS)  בארה"ב, דיווחו מדעני מכון וייצמן, כי פיתחו שיטה לאפיון מדויק של תפיסת הריח, שמהווה מעין "טביעת אצבע אישית", המאפשרת זיהוי של כל אדם, ואשר מלמדת על מגוון תכונות אישיות שלו, מעבר לחוש הריח.

2. שירו של טניגוצ'י בוסון (1715-1783) מורכב בתרגום מ- 10 מילים:

האם ניחוח פרחי השזיף

עולה למעלה?

יש הילה סביב הירח

גם בשיר זה החוויה שנוצרת דרך האף המריח, מהווה מניע לשיר כולו. חוש הריח נחשב לחוש מאד "אינטימי". מבחינה פיזיולוגית הוא מתייחד בכך, שהמעבר העצבי של איתותי קולטני הריח למוח הוא ישיר וקצר במיוחד, לעומת שאר החושים, שעוברים במוח "דרך" ארוכה יותר.

מה הקשר בין השאלה בתחילת השיר, לבין האמירה בשורה האחרונה של השיר? בוסון לא חושב שמבחינה אמפירית-מדעית, ניחוח השזיף הוא זה שיוצר את הילת הירח.  אולי הוא רוצה לשאול: מה הקשר בין הטבע הקטן והמעודן שלידינו, לבין הטבע הקוסמי העצום והמרוחק?

ואולי, האם מעשי האדם וההתרחשויות הקטנות בעולמנו, "עולים למעלה" ומשפיעים על היקום כולו? בתורות רוחניות רבות, וכמובן באסטרולוגיה הכיוון הוא בעיקר הפוך: מייחסים לשמש, לירח ולכוכבים כוח השפעה רב, לגבי מה שמתרחש בחיינו עלי אדמות. ואולי זהו קשר דו-סטרי?               מה נועדו ללמד אותנו על העולם, חוויות ההנאה וההתפעלות המגיעות דרך החושים? האם ההילה העוטפת את הירח, דומה במשהו למעטפת הניחוח של עץ השזיף?

3. שירו של רנסטסו (1653-1708), מורכב בתרגום מ- 8 מילים:

על עץ השזיף

ניצן אחד. מלוא הניצן

חמימות.

לתחושתי, שיר זה מנכיח את החשיבות העצומה של כל פרט קטן, לנוכח העולם העצום. לכאורה, מהו ניצן אחד קטן ופגיע של פרח שזיף אחד, לנוכח העץ בכללותו ואין-ספור פרחיו?                                מילוי הפערים שלי, בעקבות השיר: כל ניצן נועד להיפתח ולהיות פרח יפהפה מלא ניחוח, שבבוא הזמן יהפוך לפרי, שממנו יצמח עץ שזיף חדש שלם. כל ניצן הוא פוטנציאל אמיתי של המשכיות גנטית. הוא תוצר נקודתי, המכיל ומבטא את המכלול של העץ כולו. וכמו הניצן כך האדם:  "כל אדם, כל יחיד הוא עולם ומלואו".

המילה "מלוא" מבטאת מלאות גנטית זו, אבל גם מלאות של יופי והתפעמות אסתטית, המועצמת דווקא בכך שזהו לא פרח פתוח במלוא יפעתו, אלא רק ניצן הרומז לפרח שיגיע. ודווקא בשל כך "מלוא הניצן". זהו ביטוי ניגודי במקצת כי ניצן מטבעו, בהיותו "סגור", הוא לכאורה אף פעם לא במצב של "מלוא". שוב חישבו על ילדיכם שגם בגיל שנה ושנתיים ושלוש, הם עדיין סוג של "ניצן" ובו בזמן הם גם "מלוא הניצן". הסיום "חמימות" מבטא רגש של קירבה, של אמפטיה, של רוך, של מפגש בלתי אמצעי בין האדם האחד לניצן האחד.

4. שירו של מטסואו באשו (1644-1694), המורכב בתרגום מ- 11 מילים:

אביב שאיש לא ראה

עץ שזיף פורח

בצד האחורי של המראה

על גבן של מראות היד היפניות, היה בד"כ ציור, הרבה פעמים ציור של ענפי שזיף מסוגננים.

השיר מעורר שאלות כמו: מדוע איש לא ראה את האביב שבציור? לכאורה, בגלל שאנו מביטים במראה עצמה ולא בצידה האחורי. מהו הגלוי ומהו הנסתר? והאם ברובד הנסתר חבויים המשמעות והיופי היותר עמוקים ושלמים?

בהביטנו במראה אנו רואים השתקפות, את השתקפות שלנו. אם כך, מהי השירה והאמנות בכללותה? האם היא השתקפות של הפנים הנפשיות שלנו? האם זו השתקפות של הטבע היוצרת מציאות מופלאה ונשגבת יותר ממה שניתן לחוות בטבע עצמו? האם כמו בתפיסתו של אפלטון, קיים עולם אידאות מופשט שנפשנו יכולה לחזות בהן, והוא היש העליון המושלם, שהעולם והטבע הם רק בבואה חיוורת שלו?

5. ולסיום, שיר נוסף של אונטסורה, המורכב בתרגום מ- 6 מילים:

הפרחים נשרו

ושוב דממה

במקדש אונז'ו.

לתחושתי, זהו שיר המקשיב לאיכויות המעודנות של השקט, ולתנועה שיכולה להיות בתוך השקט, מבלי להפר אותו. חוש השמיעה הווקאלי וחוש הראייה החזותי מתערבבים ונפגשים, למרות שלכאורה שינוי בתחום הראייה לא אמור להפר את הדממה. דומה שהעין והאוזן חשות במפגש הרטטים של גלי הקול עם הפוטונים של האור, כלומר, הכול נפגש עם הכול ומדבר עם הכול, על רקע הדממה. אולי אומר השיר, שבמקורם העמוק והמעודן נפגשים כל החושים?

הפרחים שנשרו מבטאים סוג של אובדן וכיליון, סוג של היעדר, אבל בו זמנית הם גם מבשרים את בואו של הפרי, שממנו יצמחו עץ חדש ואין-ספור פרחים.

אחרי המילים "הפרחים נשרו" נוצרת באופן טבעי הפסקה, שכל קורא מחליט כמה זמן למשוך אותה. ובהפסקה הזו יש דממה. נשירת הפרחים מבטאת את הרגעי, החולף והמשתנה, לעומת הדממה במקדש המבטאת את המימד הנצחי, המתמיד, והבלתי משתנה. שני מימדים אלה הם חלק מהמציאות האנושית והקוסמית לפי תפיסה זו. יש יופי מאד מעודן, רך ואוורירי בנשירת הפרחים, שמבליט את הדממה הנצחית שברקע. לתחושתי, "קול דממה דקה" זה הוא עיקרו של השיר. המקדש אם כך יכול להיות עולם ומלואו, ולא רק מבנה המקדש הפיזי.

שיר זה מנכיח לנו, למה נחוצה שירה, ושירת הייקו במיוחד: הוא מציע לנו להקשיב. כל אחד יכול להקשיב לדיבור או לקולות. להקשיב לדממה זוהי אמנות, וניתן ללמוד על כך מהשירה ומהמוזיקה. להקשיב למרווח, לפער, שבין המילים. הסופר ס. יזהר כתב, שהשירה האמיתית נמצאת במרווחים, ברגעי הדממה שבין המילים. הקבלה אומרת שבתורה, "האש הלבנה" של הדף הריק, היא העיקר ולא "האש השחורה" של אותיות התורה.

ההקשבה והמבט הרגישים של השיר אינם רק עניין של עונג אסתטי מול מראה יפהפה. מי שמאזין כך לפרחים יאזין כך, אולי, לעצמו, ולכל יצור, חי, צומח ודומם.