אתחיל בווידוי: לאחרונה, גיליתי את הקסם בשירתו של המשורר העיוור ארז ביטון. קראתי, "טעמתי" את מילותיו, ומיתרים עמוקים בנפשי רטטו, הדהדו. כך אומר ארז ביטון עצמו: "אם שירה מגיעה למצב שהיא מדברת אל לב אחר, והיא מתקנת משהו בעולם, אפילו בזעיר אנפין, היא עושה משהו חשוב."
שאלתי את עצמי: איך נולדת שירה "חבושת עיניים", כלומר עיוורת? ביאליק קשר את השירה, בין השאר, אל "לשון המראות", משמע השירה היא לשון של רואים ורואות. מאידך, דמות הנביא או המשורר העיוור שכיחה בתרבויות רבות. לתפיסתן, העיוור, המשוחרר מההשפעה הדומיננטית והכובלת של המראות החיצוניים של העולם – רואה ויודע בתוך תוכו את העיקר הסמוי והנסתר, של צפונות החיים ונפש האדם. זהו מין פרדוקס בו העיוור רואה, בעוד שהרואים "עיוורים". לתחושתי, סוד הקסם של שירת ארז ביטון לא טמון דווקא בעיוורון, אלא בעיקר ברגישות ובכנות יוצאות הדופן של נפשו, וביכולת היצירה הגאונית שלו בשפה העברית. אולי, התשובה הכוללת לשאלת מקור שירתו היא: גם, וגם וגם. הרבה פעמים בשירה, וגם בחיים, התשובה המלאה לשאלה שצצה היא: גם, וגם וגם – ולא רק דבר אחד, תוך שלילת כל השאר.
כך מתייחס ארז ביטון עצמו, לקשר בין שירתו לעיוורון: "עובדה שרוב המשוררים הם אנשים רואים, אף שבמיתולוגיה היוונית החוזה הרבה פעמים היה עיוור. יכול להיות שמעצם העובדה שעד גיל עשר וחצי הייתי ילד שרואה, ופתאום נתקעה הראייה – נוצר בי געגוע אבסולוטי לפגוש מחדש את עולם הראייה, את הצבע, את התנועה, את ההרפתקה. הגעגוע הזה מצטרף לרגישות אישית שקיימת בי בלי קשר לעיוורון. אולי אם לא הייתי עיוור והייתי עובר תהליך של צמיחה ראויה, יכול להיות, שגם אז הייתי נעשה משורר אחר."
סביר שיש ממש בתפישת הפיצוי: העיוור מפצה על אובדן הראייה בחידוד חושיו האחרים (הפיזיים והנפשיים), ומתוך כך גם זוכה לאיזו ראייה אנושית-רוחנית מיוחדת, אותו "חוש נוסף". העיוורים מפתחים מיומנויות שלרואים אין. ארז ביטון ממשיך: "קודם כל אני צריך להתיידד עם העיוורון שלי, עם החסר שבתוכי… אני רוצה להפוך את הנידח ואת המוכה למשהו שאפשר לשאת אותו ולחיות איתו". וכן: "במובן הזה, היצירה היא השמחה, כל זמן שאכתוב אהיה אופטימי, כי השירים הם ההמשך שלי, הם הצאצאים שלי, הם הקיום שלי. וזו באמת, אולי, הפריבילגיה שלנו המשוררים – שיש לנו איבר נוסף, אי אפשר לקרוא לזה כישרון, ואי אפשר לקרוא לזה עיסוק, זה חוש נוסף".
בנסיעה משותפת של המשורר יהודה עמיחי והמשורר העיוור ארז ביטון במדבר יהודה, בדרך לירושלים, ביקש ארז ביטון מיהודה עמיחי לתאר לו, את מהות המדבר הנגלה בדרך. בתגובה החזיק עמיחי בידו של ביטון ושתק כמה דקות. אז אמר לו ארז ביטון: "עכשיו אני מבין".
בעקבות חוויה זו, כתב ארז ביטון את השיר "להגיד מדבר" שנכלל בספרו "נופים חבושי עיניים". בספר זה מגיע ארז ביטון למעמקים שעוסקים ביסודותיה של שפת השירה – בזיקה המורכבת בין מילים ומראות, אור וחושך, שירה ועיוורון.
להגיד מִדבר\ארז ביטון
יָדְךָ הַשּׁוֹתֶקֶת
סִרְטְטָה לְפָנַי
נְאוֹת מִדְבָּר
יָרֹק עַל יָרֹק.
כְּמוֹ בְּכֵלִים שְׁלוּבִים
יָד נוֹגַעַת בְּיָד
עָבְרוּ דֶּרֶךְ עֵינֶיךָ
אֵלַי
גְּדֻלַּת הַדִּבֵּר
וּפֶלֶא
הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר.
הפלא של מגע אמת, מתגלה ב- 24 מילות השיר, הנעות במנעד של ניגודים משלימים בין חוש המישוש, חוש הראייה וההיעדר של חוש השמיעה/דיבור. מתוך הריקנות החשוכה של העיוורון, הריקנות של נופי המדבר הצחיח, וריקנות השתיקה, מתגלה "פלא הסנה הבוער", בעקבות הפלא של "יד נוגעת ביד". המגע הראשוני, האינטואיטיבי והמפתיע שיוזם יהודה עמיחי, הופך למגע הדדי של דיבור חושי בין שתי ידיים המדובבות בשתיקה הדדית שתי נפשות. המילה "סרטטה" רומז לליטוף, לתנועה רכה, ואילו השימוש באות "ס" במקום "ש" המתבקשת, רומזת ל"סרט" היוצר מציאות במראות וקולות.
הפלא הזה מתאפשר בזכות האמפטיה במגע הדדי רגיש ומלא חיות. מגע תשתיתי זה מגשר ומחבר בין כל חושי הנפש, ובין שני משוררים, החשים, כי השתיקה היא מקור ההתגלות, וגם הדרך המתאימה ביותר לדיבור וחיבור ביניהם באותו הרגע. הידיים מתחברות כמו בחיבור של כבל אלקטרוני, מין חיבור USB אנושי. ארז ביטון העיוור רואה לא רק דרך המילים, אלא גם דרך המגע של יד ביד ודרך השתיקות. אולי, מי שרואה באמת היא הנפש ולא העיניים. כדברי השועל לנסיך הקטן, בספרו של אנטואן דה סנט אכזופרי: "אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין."
למרות שהדיבור והשפה הן לכאורה ערוץ התקשורת המתבקש בין שני המשוררים, אמני השפה – במענה לבקשתו של ארז, בוחר יהודה ל"הגיד" בשתיקה, ובמגע פיזי. השיר מתאר תהליך של זרימה, פעפוע, עירוי של מראות הנפש לזולתה, "כמו בכלים שלובים". המילה "שלובים" מעידה על איכות של חיבור ואיחוד נפשי, שמאפשרים את זרימת ההשתקפויות של נופי המדבר מנפש לנפש, כשבמטאמורפוזה ציורית מתהפכים ל"נאות מדבר, ירוק על ירוק" של קרבת נפש וידידות אמת. הצבע הירוק מוכפל, בעוצמה ניגודית לצהוב המדברי, ויוצר מיצוי מטאפורי של צמיחה מלאת רגש. נאות המדבר רומזים לבדידות הקיומית של "מדבר הנפש" של המשורר העיוור, שמתפוגגת ברוך המגע של הידיים "הירוקות". "יד נוגעת ביד", יכול להזכיר לנו גם את ציורו של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית בוותיקן, של פלא בריאת האדם.
"גדולת הדיבר" העוברת דרך השתיקה ההדדית, היא גדולת ההתגלות של האלוהים במדבר סיני, ושמיעת עשרת הדיברות מפי הגבורה. רגע המגע של יד ביד מתעלה למימד הנשגב של השתיקה המוחלטת שקדמה למעמד מתן התורה, שעליו נאמר: "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ' ט"ו), רמז אוקסימרוני למעמד ההתגלות של המשורר העיוור, המתרחש מתוך דממה. כך אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן : כשנתן הקב"ה את התורה, ציפור לא צייץ, … הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול: "אנוכי ה' אלוהיך" (שמות רבה, כ"ט ט). דיבר אלוהי שיכול לנבוע רק מתוך השתיקה המוחלטת שאוצרת בתוכה את מה שמעבר לדיבור, במקורו.
מדבר סיני, מדבר יהודה וגדולת הדיבר – מהדהדים לשונית בשורש: ד.ב.ר – רומזים, שאולי מקור כל הדברים וכל הדיברות הוא במדבר הדומם של השתיקה. פירוש זה מהדהד בשם השיר "להגיד מדבר" – תיאור מהות המדבר מבוצעת במיטבה דרך שתיקה והגדה במגע של יד נוגעת ביד. לא מקרה הוא, שהרבה מההתגלויות המכוננות של האלוהים במקרא מתרחשות במדבר, במקום שהוא "ריק" ו"עיוור", מחוץ למראות הציוויליזציה האנושית ולהמולת חיי היום יום.
באותו מקום גיאוגרפי, בהר האלוהים, חורב – מתרחשת ההתגלות האלוהית המופלאה לאליהו הנביא (מלכים א' י"ט ח'-י"ח). באותו מקום בהר חורב במדבר סיני, מתרחש גם המראה הגדול של "הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל". זו ההתגלות הראשונה של אלוהים למשה, והיא מתוארת כולה (שמות ג' ב'-ו'), דרך חוש הראייה: "וירא מלאך אלוהים…וירא והנה הסנה בוער…ואראה את המראה הגדול הזה…וירא ה' כי סר לראות…", ובסיומה נאמר: "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלוהים". הדרך אל ההתגלות בסנה היא דרך חוש הראייה, אך השיא שלה הוא דווקא בעצימת העיניים, גם מפני יראת הרוממות: "כי לא יראני אדם וחי", וגם כי עצימת העיניים, כמו גם העיוורון, מובילים את הנפש פנימה להתגלות שבפנים.
הממסד התרבותי בארץ עצם את עיניו ואזניו במשך זמן רב בפני שירתו של ארז ביטון. העובדה שבשיריו הוא היה יוצר חדשני, שנתן ביטוי נוקב למשבר ההגירה מצפון אפריקה ולהוויה המזרחית – גרמה תחילה להתנגדות, לחוסר הבנה, ולמעט התייחסות. אך איכות שירתו כמו גם אישיותו, יצרו פריצת דרך והביאו לגיטימציה הן ליפיד שירתו, והן לשירה המזרחית שבאה אחריו ובעקבותיו. אחרי הרבה שנים של חוסר הכרה מצד הממסד התרבותי, זכה ארז ביטון להערכה ולהוקרה, וקיבל גם את פרס ביאליק ליצירה, גם את פרס ישראל לשירה, וגם בשנת 2014 את "פרס יהודה עמיחי" לשירה עברית.
התרשמות מכלי ראשון לגבי אישיותו ושירתו של ארז ביטון ניתן לחוש, בראיון שלו עם קובי מידן בתכנית "חוצה ישראל"
עד כמה הייתה נסיעה משותפת זו במדבר יהודה חוויה עוצמתית של אמת, שהותירה את חותמה אצל שני המשוררים? תשובה נוספת לכך מופיעה, בשיר של 18 מילים שכתב המשורר יהודה עמיחי, בעקבות אותם רגעים של חסד: "פעם נסעתי / לאורך ים המלח / עם משורר עיוור. / רציתי לתאר לו את המראות / ושתקתי. / הוא ראה, /הוא הבין."