יונה וולך "שיר" על איילה

המשוררת יונה וולך (1985-1944) חיה רק 41 שנים, ובאחרית ימיה הקצרים והמאוד אינטנסיביים, כתבה שיר לירי קצר, של 23 מילים, ששמו פשוט 'שיר'. זה שיר מזוקק על תמצית החיים. הסתמיות של שמו נועדה כמו להסתיר ולכסות על היקר מכל, בלי שום כותרת.

'שיר' פורסם ב- 1983 בראש ספר שיריה 'אור פרא', שהוציא לאור דרור גרין, שכתב: "זהו שיר שונה מאוד מן השירים הבוטים שכתבה יונה באותן שנים, מעין דיאלוג עדין ועמוק בינה לבין עצמה".

לפני כמה שנים זכה 'שיר' להלחנה נאמנה ע"י המלחין אליאב אובל-נאמן, שקרא לו "איילה". השיר הפך להיט, בזכות שילוב מפעים לב של המילים, הלחן והביצוע של להקת עלמא.

הנה השיר:

בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים

אַיָּלָה שוֹתָה מַיִם

מַה לִי וְלָהּ

אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי

אֶלָּא מַעְיָן חַיַּי

אֶלָּא נִסְתָּר

אַיָּלָה

מַה לִי וְלָהּ

אֶלָּא אַהֲבָתִי.

במרכז השיר מטאפורה חושפנית, המתוודה: במהותי אני איילה השותה מים בנקיק נסתר בצוקים.

החפיפה מטאפורית בין תמונת הטבע לנפשה של יונה, נשמעת בשיר לגמרי טבעית, ברורה מאליה. אני איילה במלוא: יופייה, פראותה, נקביותה, פגיעותה, חיוניותה, רגישותה, אצילותה, צימאונה… . בתמונת הטבע הזו יש ניגודים קיצוניים בין הרכות מלאת החן של האיילה וזרימת המעיין – לבין הנוקשות הסטאטית, המתנשאת של הצוקים. ניגוד שגם משלים: הצוקים מסתירים ומגוננים על האיילה, המעיין, והלב. התמונה מזכירה במקצת את תיאור דמות ה"צברים" ילידי הארץ: קוצנית וקשה מבחוץ, ומתוקה ורכה מבפנים.

השאלה הרטורית "מה לי ולה?" החוזרת פעמיים, מקבלת ארבע תשובות שכולן מתחילות במילה "אלא", מילה שנועדה להראות על משהו הפוך או שונה ממה שנראה מלכתחילה. לכאורה, אין הרבה משותף ביני לבין האיילה, אבל במהותנו הפנימית אנו מאד דומות, אולי גם זהות.

בשיר חוזרים שוב ושוב המצלולים של האותיות: א, י, ל, ה, תוך חריזתן עם השאלה "מה לי ולה?" ועם התשובה "אלא" – בדרך זו, הרובד הלשוני יוצר ומעיד על הקשר המהותי-קיומי עם האיילה.

השורות בשיר הן מאוד קצרות, כל שורה בין מילה לשלוש מילים לכל היותר, והן ממקדות את תשומת הלב ונותנות משקל יתר, לכל סיום שורה.

התמונה המטאפורית הופכת לתיאור עמוק, מורכב ומזוקק של נפשה וחייה של יונה: היא גם "צוקים" כלומר פראות, סכנות, נוקשות, יופי, היא גם הזרימה, החיים והרעננות של "מעין חיי", והיא גם החיוניות של איילה פראית בטבע.

השיר מתאר 3 רבדי מציאות : הטבע, נפש האדם, ורובד שלישי "נסתר" אבל מאד מהותי ובסיסי, שלא ניתן לפירוש או להגדה, אבל ניתן להיות או לחיות אותו.

העובדה שלא מתואר ליטוף או קשר עין עם האיילה, רק ההתבוננות בה, מעידה, שחוויית השיא שבשיר מתרחשת כולה ברגע של התגלות בתוך הנפש, בינה לבין עצמה. זאת בניגוד לדו-שיח או מפגש המתואר, למשל, בשיר "ציפור שנייה" של נתן זך: "ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי".

השיר מוביל למענה לסוד הנסתר של "מעין חיי" – הפשט, הרמז והדרש של קריאת השיר מוליכים אל הסוד הנסתר. כמו בפרדיגמה העיקרית של תורת הנסתר, הקבלה – הדימוי הנגלה מוביל אל תחום נסתר, בלתי נגלה, שניתן לכל היותר לרמוז אליו במעשה הקסם של השיר. השיר נע "פנימה" מהמוחש למופשט, מהתמונה המטאפורית של "איילה" "צוקי ליבי" ו"מעין חיי" – אל ה"נסתר".

מילה זו "נסתר" החוזרת פעמיים, מכוונת אל החבוי שהוא העיקר. כמו בתוך "בבושקה" רוסית, מתגלים בשיר נסתר בתוך נסתר, ומעבר להם: סוד החיים, העיקר, שחבוי במעמקים, שלא ניתן לביטוי פשטני, אבל קיים בבסיס הכול.

זו רמיזה רליגיוזית של אישה חילונית שסיפרה בראיון, כי מאז שהייתה ילדה קטנה שמעה את קולו של אלוהים מדבר אליה: " הייתי שומעת אותו מגיל קטן. הייתי אוהבת אותו נורא. מאז שהייתי ילדה קטנה, הוא היה קורא לי. פעם בגינה, הייתי ילדה קטנה הולכת מתוך שינה, ראיתי ענן ערפל שנבלעתי לתוכו, ואחר כך חזרתי הביתה. וכל השנים היה קול מתוך שינה שהיה קורא לי יונה, יונה, יונה".

הסיום של שיר במילים "אלא אהבתי", בלי לציין את מושא האהבה, שיכול להיות: האיילה, אלוהים, או כל דבר – מבטא טוטאליות של אהבה שלא מוגבלת בדמות. "אהבתי" יוצרת חיבור עמוק בין כל רבדי המציאות וניגודי החיים.

השיר ממוקד ברגע של התגשמות: לאחר הצמא והחיפוש אחרי מקור מים, האיילה שותה מים.

הכמיהה הרוחנית מועצמת ברמיזה לפסוק: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹוג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹוג אֵלֶיךָ אֱלֹוהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹוהִים לְאֵל חָי: מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹוהִים." (תהלים, מ"ב 2-3). בקבלה ובספר הזוהר, ה"איילה" היא גם סמל לספירת שכינה, הספירה הנקבית העשירית, ממנה נובע שפע לכל העולמות.

עד כמה "מעיין חיי" הוא גם ה"נסתר" וגם "אהבתי" – נותרת שאלה פתוחה. אלו שלוש תשובות המשלימות וחופפות זו את זו. בהקשר זה, השיר רומז אולי גם לתיאור המעיין בסיפורי מעשיות של ר' נחמן מברסלב (סיפור י"ג) : "ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב… וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעיין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעיין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעיין. וגם זה המעיין משתוקק אליו…שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאד, בכלות הנפש, אל אותו המעיין, וצועק".

עד כמה יונה היא "איילה"? איילה שיש בה פראות, טבעיות, יופי, נקביות נשית, זרימה קלילות ועוצמה מתפרצת – השיר מתוודה על "מהות האיילה" בתוככי נפשה, מהות שלא משתנה במהלך כל חייה. אבל, במועד כתיבת השיר, כבר ניכר ניגוד חריף בין יונה בצעירותה, כשאיכות האיילה בלטה גם בחוץ: ביופייה ובאורחות חייה – לעומת מצבה הגופני והנפשי המיוסר במחלה לקראת סוף חייה. בכך, השיר מבטא מימד טרגי – סתירה בין הכמיהה והמהות הנצחיות של הנפש, לבין פגיעותו וקמילתו של הגוף.

לקראת סוף חייה, אולי שיר זה הוא גם סיכום של החיים, וגם משאלת לב – לחזור להיות כל כולה באופן טוטאלי ואותנטי דבר אחד: "איילה". בפרפראזה על שיר של המשוררת שרחל, ניתן לסיים בשורה: "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם איילה…"