הפעם בחרתי בשיר: "ליד קיר בית" של המשורר יהודה עמיחי, שבמרכז שירתו ניצבים בדרך כלל העיר ירושלים, והאהבה האנושית לגווניה: בין גבר לאשה, בין הורים לילדים ובין אדם לחברו. הנה השיר:
ליד קיר בית, שקווי אבנים מצוירים עליו:
שם ראיתי מראות אלוהים.
לילה נדוד שינה, שעושה כאב ראש לאנשים,
עשה לי פרחים נפתחים במוח.
ומי שאבד ככלב
יימצא כאדם, וישוב ויושב.
האהבה איננה החדר האחרון.
יש אחריו עוד, לאורך הפרוזדור
הארוך שאין לו סוף.
השיר פותח בתיאור חוויית התגלות המתרחשת בזמן, במקום ובנסיבות בלתי צפויים, והפתעה זו יוצרת אמינות.
המקום: "ליד קיר בית שקווי אבנים מצוירים עליו", רומז לכיסוי החיצוני המלאכותי של בתי ירושלים, המצופים לרוב במעטפת דקה של אבן בנייה ירושלמית, וזאת בהנגדה לכותל המערבי המקודש, שאבניו הענקיות הן אותנטיות.
השורה השנייה של השיר מפתיעה ומדהימה: "שם ראיתי מראות אלוהים". זו רמיזה משמעותית לפתיחת ספר יחזקאל, הנביא והכהן מירושלים שהוגלה לבבל, ושם אלוהים מתגלה בפניו: "ואני בתוך הגולה על נהר כבר, נפתחו השמים, ואראה מראות אלוהים" (יחזקאל א' פסוק א'). חזיון אלוהי נשגב זה מיוחס ביהדות ל"מעשה מרכבה", הסוד הנשגב של מבנה או מהות האלוהות, התופס מקום מרכזי בספרות המיסטיקה היהודית ובמסורת הקבלה. יש לציין שאצל חז"ל, היו שסברו שהנבואה אפשרית רק בארץ ישראל. ההתגלות ליחזקאל בבבל מעידה, שהאדם יכול לזכות להתגלות אלוהית בכל מקום, גם בגולה, לרבות במשמעויותיה הסמליות והנפשיות של ה"גולה". כלומר, הגורם המכריע בהתגלות הוא מצב התודעה הפנימי של האדם, ולא המקום או הנסיבות החיצוניות של הסביבה. תורות רבות במזרח הרחוק וביהדות, למשל הקבלה, ובמיוחד חסידות הבעש"ט – פיתחו גישה תיאולוגית וחווייתית, כי השכינה האלוהית שרויה בכל מקום ובכל זמן, בבחינת "מלוא כל הארץ כבודו".
כך מעיד גם השיר: ליד כל קיר בית, ואפילו הוא "חיקוי", ניתן לראות מראות אלוהים. המסקנה: המימד העיקרי והמכריע בחיים הוא המימד הפנימי של הנפש ולא המימד החיצוני. ומהמקום לזמן: הלילה החשוך איננו מכשול, כי ההתגלות מקורה בראייה שעיקרה פנימית-רוחנית ולא חיצונית. אולי, דווקא הלילה, בו כמעט ונעלם עולם המראות שבחוץ, הוא המועד המתאים ביותר להתגלות מראות אלוהים במימד הפנימי.
והנסיבות: בד"כ בעקבות נדודי שינה יש כאב ראש, אך בשיר מתוארת תוצאה מפתיעה והפוכה בציור המקסים: "עשה לי פרחים נפתחים במוח". כך מתוארת במיסטיקה ההודית צ'אקרת הכתר או צ'אקרת הראש, הצ'אקרה העליונה השביעית, הנקראת גם: הלוטוס בעל אלף עלי הכותרת, שתפקודה העיקרי לפי מסורת היוגה, הוא חיבור לאלוהות.
רמיזה זו, נותנת לחוויית ההתגלות שבשיר תוקף אוניברסאלי רב תרבותי, ומשתמע גם, שבמוחו של כל אדם, נמצא הפוטנציאל של הפרחים הסגורים כניצנים, שבבוא העת ייפתחו, ויתגלו לפניו מראות אלוהים.
בניגוד לתיאור הנשגב של האלוהות ביחזקאל, הדובר בשיר בוחר לא לתאר כלל את "מראות אלוהים" שראה. אולי, כי קשה עד בלתי אפשרי להביע במילים את החוויה הנעלה הזו. כ"תחליף" מופיע בשיר התיאור הצבעוני מלא החיים של "פרחים נפתחים במוח", בדומה לאיורי האנימציה המופלאים בסרט "הצוללת הצהובה", בו העולם שאיבד את צבעיו וכולו נראה רק בשחור-לבן – מתמלא שוב בגווני פריחה מרהיבים למשמע הצלילים הקסומים של להקת הביטלס.
כתוצאה מחוויית ההתגלות, מופיעה בבית השלישי, הצהרה כמו נבואית של הדובר בשיר, על מצבו הקיומי של האדם, האבוד כמו כלב, ועל גאולתו האפשרית: "יימצא כאדם וישוב ויושב". הצהרה זו הנובעת מתוך עוצמת החוויה, מבוטאת באופן חד משמעי, ודאי ונטול ספק, כאמת לגבי כל אדם באשר הוא. היא מנוגדת לתיאור המציאות הרווחת בשירת עמיחי של אובדן וסבל, שיש בהם רגעי חסד של מפגש ואהבה אנושיים.
השיר מתאר רגע מפתיע שבו המשורר ה"חילוני" כיום, שגדל במשפחה אדוקה ובחינוך דתי קפדני בגרמניה, ולכאורה איבד את אמונתו – נפגש באופן מפתיע ומאד אותנטי עם "מראות אלוהים". זו דוגמה מובהקת לרליגיוזיות, שלא מוגבלת רק לתחומי הדת הממוסדת או המקובלת, אלא יכולה להתגלות כחוויה רבת עצמה בחייו של כל אדם בכל מקום ובכל זמן, מעבר לכל הגדרה או מגבלה.
חוויות שיא של "מראות אלוהים" הן פריצת דרך ועדות לכך, שכל אדם נברא בצלם אלוהים. כי על כל אדם להאמין קודם כל בעצמו. עדות, כי מערכת העצבים והמוח האנושי של כל אדם – מסוגלים ונועדו לשקף שלמות וקשר ליקום כולו. גישה זו מבוטאת במחקרים, כתבים, מעשי אמנות ויצירות של גדולי הרוח האנושית לדורותיה. כך למשל בספרו המרתק של הפילוסוף והפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה", כך במיקוד המחקרי של "חוויות שיא" במחקריו של הפסיכולוג האמריקאי אברהם מסלאו, וכך באין-ספור עדויות – לא רק של מדענים זוכי פרס נובל, אמנים, פילוסופים ומורי רוח מובילים – אלא גם בחייהם של אנשים רגילים. פיתוח יכולת זו, מוביל לחיים איכותיים של הצלחה, בריאות, אושר והתגשמות פנימית וחיצונית – כפי שמעיד גם המחקר המדעי המודרני. מצב זה נקרא במסורות הרוחניות "הארה", והוא מתואר כזכות מלידה של כל אדם.
המחקר המודרני, בעיקר חקר המוח, מעיד, כי ניתן לפתח ולקדם תפקוד מלא של הפוטנציאל המוחי ומצבי תודעה גבוהים לקראת הארה, באמצעות תרגול של יוגה, מדיטציה טרנסנדנטלית, אורח חיים בריא (ספורט, תזונה, מספיק מנוחה וכד'), והימנעות מדברים שמזיקים לגוף-נפש. זו האחריות והבחירה של כל אדם, בסדר העדיפויות שלו, לקדם איכות חיים פנימית, שהיא העיקרית, ולא רק הישגים חיצוניים. בניגוד לשיר שלפנינו, המתאר את חוויית השיא כמשהו מקרי ובלתי צפוי – ניתן לעצב את חיינו כך, ש"מראות אלוהים" יופיעו יותר ויותר בתודעה ובחיים היום-יומיים.
המשורר חיים נחמן ביאליק, שבילדותו התנסה הרבה פעמים ב"מראות אלוהים", כמתואר בפואמה "זוהר" ובשירים אחרים שלו, ובמשך כל חייו השתוקק לחזור למצב תודעה זה – כותב בשירו "אחד אחד ובאין רואה" כך: "ידעתי, רק אחת ישת האדם מכוס הזהב, וחזון זיו וזוהר, לא יקום לאיש פעמיים – אולם ברכת פתאום לאלוהים, לנאמן בעיניו יתננה". ובהקשר שלנו, אני מציע לפרש, כי "הנאמן בעיניו", הוא מי שחי ופועל כדי לפתח את המוח השלם. לפי פרשנות זו, כל חסד של "מראות אלוהים" מקורו וסיבתו, בעשייה ובהכנה תודעתית, שהאדם עשה אי פעם בעבר, וזה לא סתם קורה במקרה. מזווית אחרת, גישה זו סבורה, שהמפתח הוא הקשב הפנימי של האדם. כמאמר ידוע בחסידות הבעש"ט: הקול האלוקי דובר תמיד, צריך רק האדם לידע להקשיב.
בבית האחרון, המשורר מנכיח את האמת הנשגבת של חווייתו, בדימוי יום-יומי צנוע, מרחבי ו"אדריכלי" של חדרים: "לאורך הפרוזדור הארוך שאין לו סוף". דימוי זה מתייחס למסכת אבות פרק ד': "רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא: התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתיכנס לטרקלין". לדעת רבי יעקב, העולם הזה הוא כמו מסדרון ארוך וארעי, ואילו חיי הנצח בעולם הבא הם הסלון המפואר ("טרקלין").
בניגוד לאקטיביות שנדרשת מהאדם, לדעת רבי יעקב, ומבוטאת במילה "התקן", ואליה התייחסתי לעיל – בשיר ניכרת גישה פאסיבית: הלילה "עשה לי", וכך גם "יימצא כאדם". חשוב לשים לב למעבר הלא מקרי והמשמעותי בשיר מהאישי ("לי"), לאדם האוניברסאלי: "יימצא כאדם".
בניגוד לחוויה פאסיבית זו שבשיר, ביהדות בכללותה, בקבלה, וברוב התנועות הרוחניות בהיסטוריה, הדגש הוא על האקטיביות הנדרשת מהאדם בהתכוונותו, במעשיו ובכמיהתו למפגש עם האלוהי. ואולי, האקטיביות הזו נדרשת בניהול אורח חייו של האדם המחפש את אלוהיו, אבל רגעי החסד של ההתגלות מאופיינים דווקא במצב נפשי פנימי של התמסרות מלאה פאסיבית, תוך מעבר מ"עשייה" ל"הוויה".
אם כך, בחוויה הרליגיוזית האותנטית, המרכז הדומיננטי הוא הכמיהה לשוב לקרבת אלוהים. הדובר בשיר וכמוהו כל אדם במהותו, הוא כמו כלב אבוד, שתמיד מחפש את בעליו ובעליו מחפש אותו. השיר חד משמעי: ברגע עתידי של חסד, האדם "יימצא"! ע"י האלוהים.
תיאור זה מבטא את התפיסה, שאלוהים מאמין באדם, אלוהים מחפש את האדם, שנברא בצלם כדי להימצא כאדם, וזאת למשל, בדומה, למשנתו של ההוגה היהודי-אמריקאי, פרופ' אברהם יהושע השל, שבחר לאחד מספריו את השם: "אלוהים מאמין באדם".
החיפוש הזה מתואר גם כהדדי: "וישוב ויושב", במימד התשובה האדם והאלוהים מחפשים זה את זה. תנועה הדדית זו מתוארת בדימוי החסידי של האדם והאל, כמו שני מרקדים האוחזים במטפחת ונעים זה לקראת זה, לעיתים מתקרבים ולעיתים מתרחקים. או כמו בשיר הנפלא של ר' יהודה הלוי – דרשתי קירבתך: "ובצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך".
המילים "יש אחריו עוד" מבטאות את פסגת החוויה של הסוד הנסתר והנשגב, שמעבר לאהבה, "שאיננה החדר האחרון". מה קיים מעבר לאהבה, אצל המשורר הגדול של האהבה, יהודה עמיחי?
מחד, רומז סיום השיר, שכבר בפרוזדור של העולם הזה, כלומר כאן ועכשיו, בכל מקום ובכל זמן – ניתן למצוא את אלוהים, ששמו ומהותו בקבלה: "אין-סוף". מאידך, לכאורה, לא ניתן להגיע אל הטרקלין הנכסף של העולם הבא, כי לפרוזדור, ל"דרך" אליו, אין סוף.
המתמטיקה המודרנית עוסקת הרבה באין-סוף, ומבחינה בין 2 סוגים עיקריים שלו: 1. אין-סוף המתאר גודל של קבוצה אין סופית, הנקרא "עוצמה". 2. אינסוף שמושתת אך ורק על אלמנטים סופיים, אך מאחוריו עומד תהליך אין-סופי גבולי, עם שאיפה לאינסוף. טיפול פורמלי בקבוצות אינסופיות נוצר על ידי המתמטיקאי הגאוני גאורג קנטור בסוף המאה ה-19, במסגרת פיתוחה של תורת הקבוצות. הוא הוכיח, שאין מקום לדבר על גודל אינסופי יחיד, אלא יש סוגים רבים של גדלים אינסופיים. למשל, אחת התוצאות הראשונות הנובעות מהאקסיומות של הגאומטריה היא: שכל קו ישר מכיל אינסוף נקודות. יש גם מערכות מספרים שכוללות בהן את האינסוף כמספר, או מרחבים שבהם האינסוף נכלל בתור איבר של המרחב.
מתמטיקאים רבים מאד אוהבים שירה, וטוענים, שיש חיבור והקבלה עמוקה בין מתמטיקה לשירה. יש הטוענים, שאלו שתי השפות המהותיות ביותר שיש לתודעה האנושית לתיאור המציאות.
לסיום, לדעתי, שיר ההתגלות הזה מבטא, את אמירתה של חוקרת הקבלה פרופ' רחל אליאור, כי כיום, המשוררים, במובן מסוים, הם "חליפיהם" של הנביאים מן העבר. זאת בהתייחס למאמר חז"ל: "עד כאן (=עד החורבן) היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך: הט אוזנך ושמע דברי חכמים" (משלי כ"ב 17). פרופ' רחל אליאור סבורה, שביכולתם היצירתית לגעת ולבטא בשירתם את סוד ומהות החיים, המשוררים הם "החכמים" כיום, או במילים אחרות, המשוררים ברגעי החסד שלהם הם סוג של "נביאים מודרניים".
ואם אכן כך הוא, ראוי שנקרא שירה במיטבה, נטה לה אוזן במעמקי נפשנו, וברגעי החסד, אולי, היא תעשה לנו פרחים נפתחים במוח.