שני שירים שבחרתי, "מדברים" זה עם זה: דומים וגם שונים. לידתם, בהתבוננות מהורהרת בטבע, שהקיום האנושי משתקף ומהדהד בו . עיקרם, צמיחה ותנועה דינאמית וויטאלית של הנפש האנושית, אך, כל שיר עושה זאת בדרכו שלו, הייחודית והקסומה. שני המשוררים זכו בפרס ישראל בתחומם, והטביעו חותם בשירה העברית במאה ה- 20.
הראשון, הוא שיר מופנם, מעודן, מאד אישי, שקט ומינורי, של המשורר אמיר גלבוע, המתבונן בטבע ובמסע החיים, דרך חוויה פנימית, טרם בואו של הגשם. הנה השיר:
בַּשְּׁבִיל הַזֶּה וַדַּאי לִי שׁוּב לֹא אֶעֱבֹר. עַתָּה
אֶלְחַץ כַּף יָדִי אֶל קְלִיפַּת הָעֵץ. אֶפְשָׁר עוֹד
לִפְנֵי שֶׁיֵּרֵד הַגֶּשֶׁם יַעֲבֹר כָּאן מִי אַחֵר וְיִלְחַץ
גַּם הוּא כַּף יָדוֹ אֶל קְלִפַּת הָעֵץ וּבְלִי
דַעַת יוֹסִיף מַגַּע אֲוִיר עַל גַּבֵּי מַגַּע אֲוִיר
וְאַחַר יָבֹוא הַגֶּשֶׁם. וְכָל הַמַּגָּעִים עִמּוֹ יִגְלְשׁוּ מַטָּה אֶל
אַדְמַת גֶּזַע הָעֵץ וְיִסָּפְגוּ בְּאַדְמַת גֶּזַע הָעֵץ וְיָבוֹאוּ בַּשָּׁורָשִׁים וְיַעֲלוּ
בַּגֶּזַע וּבַעֲנָפִים וִימַלְּאוּ אֶת הֶעָלִים יַרְקוּת
חֲדָשָׁה. הֵיכָן אֶהְיֶה אֲנִי כַּאֲשֶׁר נְשִׁימַת יָדַיִם יְרֻקָּה
וּקְצָרָה שֶׁלִי וְשֶׁל הַבָּא אַחֲרַי יִשְׁתַּלְּבוּ בַּמֶּשֶׁךְ
הַנּוֹשֵׁם שֶׁל יְרוֹק הָעַד
במרכזו, החוויה והממשות של "הכול זורם" במחזוריות הרמונית ונצחית, בה משתלבים מגע האדם ונשימתו, בקיומו הנצחי של הטבע. מחזוריות המים בטבע הופכת למחזוריות של זרימה אנרגטית חובקת כול בממשות מעודנת, שבה, הכול נוגע בכול. גם המגע בין בני האדם זורם לא דרך הקשר הרגיל של דיבור ולחיצת ידיים, אלא בסובלימציה של העברת אנרגיה מעודנת לקליפת העץ ב"מגע אויר על גבי מגע אויר". הגשם שבא, הוא מחולל הטרנספורמציה בשיר, ומוביל "אלכימיה קוסמית" של "יגלשו מטה" חזרה לשורשים, לאדמה – וממנה להתעלות מלאת חיים ואנרגיה ב- 3 פעלים: "ויבואו" "ויעלו", "וימלאו" – המתבטאת ב"נשימה" (המתוארת כמו הפראנה הקוסמית, אנרגיית החיים בפילוסופיה ההודית), ובצבע הירוק של הצמיחה.
שורת הפתיחה "בשביל הזה ודאי לא אעבור" – מתמצתת את תחושת החד-פעמיות של רגעי החיים, את העובדה שהכול משתנה תמיד, וממוקדת במסע הפנימי של חיי הנפש. ההליכה בשביל והנגיעה בעץ – מוכרים לנו וחוזרים יום אחר יום. אבל במציאות הפנימית, המסע בשבילי הנפש, המגע בקליפת הנשמה של הזולת, וגם קליטת הטבע והמראות מסביבנו – משתנים ומחדשים כל הזמן. כך כותבת על ההתחדשות המתמדת הזו, המשוררת לאה גולדברג: " למדני אלוהיי, ברך והתפלל על סוד עלה קמל על נוגה פרי בשל, על החירות הזאת, לנשום לחוש לראות, לדעת לייחל להיכשל, למד את שפתותי, ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהי יומי עליי כתמול שלשום, לבל יהי עליי יומי הרגל". "התפילה" הזו של לאה גולדברג זכתה ללחנים מגוונים בביצועים שונים, שמומלץ להאזין להם, ראו למשל בקישור הבא: https://www.youtube.com/watch?v=hjgknPkGyOg
השורה: "הֵיכָן אֶהְיֶה אֲנִי כַּאֲשֶׁר נְשִׁימַת יָדַיִם יְרֻקָּה וּקְצָרָה שֶׁלִי וְשֶׁל הַבָּא אַחֲרַי, יִשְׁתַּלְּבוּ בַּמֶּשֶׁךְ הַנּוֹשֵׁם שֶׁל יְרוֹק הָעַד", לדעתי, היא מהיפות ביותר בשירה העברית. נפש היחיד עם האנושות כולה, נוגעת ומשתלבת בנשימה הנצחית של הטבע. הזרימה והנשימה הזו היא טבעית, ספונטאנית, והרמונית מאד, ומבוטאת בה תחושה של פליאה ונשגבות. עם זאת ברור שהחוויה החיצונית המתוארת היא מאד יום-יומית ומוכרת לכל אדם. ומדוע לא כולנו חווים התעלות כזו כל הזמן?
אולי, כי, המפתח לחוויה ולממשות הרמונית זו, הוא העידון והליטוש של עדשות התודעה והתפיסה שלנו, המציאות הפנימית של האדם. האדם, שיודע, שבשביל הזה לא יעבור שוב, שיודע שהווייתו ונשימתו כאן "קצרה" ומותו בלתי נמנע, חווה בו זמנית את היותו חלק מהנצח. הנגיעה בגזע העץ, הופכת לנגיעה בנצח.
שיר זה, מדגים, את הבחנתו העמוקה והצלולה של הפילוסוף מרטין בובר על "השיר האמיתי", כהגדרתו: " "התופעה הראשונית, המאפשרת את התהוותם של אותם היצירים הנדירים, שרואים אנו לכנותם בשם שירים, שבנפשו של בן אדם מסוים מתרחש דו שיח בין הנצח ובין הרגע. המשורר בחסד עליון מוסר את לבו שיהא למקומו של דו שיח זה, והוא, המשורר, …מוכן לקבל בלב נכון את שניהם, את אפלוליתו נמנעת החדירה של הנצח, ואת ממשותו הבהירה של הרגע, ועליו לעמוד בפני המגע בין שניהם, …ממגע זה נולד השיר האמיתי".
השיר השני שבחרתי, "הזוכרים" של המשורר שמעון הלקין – גם הוא שיר מתבונן, אך יותר מרוחק, המשקיף מלמעלה, כמו מטיסה במרומי החלל, על הטופוגרפיה הגיאוגרפית-נופית של נפש האדם, ומעמקי התודעה האנושית. הנה השיר:
שמעון הלקין \ הזוכרים
רק הזוכרים צומחים תמיד צמיחה חיה.
רק בזוכרים העמק המיוער הזה,
שמשוקעים גבוהים בו: גובה מקומר
צולל שקערורי תוך גובה – ועמוק
העומק עוד, והרקיעים שוקעים בו שוב.
רק הזוכרים חיים: צומחים כמעט לעד.
כמים בנהרות, כמים, הפקוחים ביער
מול רקיעים מדובבי דממה, אשר
לפני היות ואחרי היות, צמיחת
זוכרים: ממילאי צולל בהם רקיע
מאוהב אחר קודמו – ועוד רחוק,
חבוי האחרון, יפרח כאחרון.
על כן רק הזוכרים אולי צומחים לעד:
גם חייהם נסים תמיד וזיכרונם
רק הוא. כמים הפקוחים שבנהרות,
פורח, יער עד, בשלל מעמקיו.
בסובך הדלקות בשמי-נהר זרומים
צמחת הוויה נצחית, האהבה.
כדי לבטא את מעמקי מורכבותה של הנפש האנושית, נפרשים בשיר של שמעון הלקין, נופי טבע מופלאים של יערות עד ונהרות, בשלל צבעוניותם ועוצמתם, מלאי דינאמיות של ניגודים, המשתלבים זה בזה. פרופ' שמעון הלקין היה ממובילי המחקר וההוראה של מדעי היהדות והספרות העברית במאה ה- 20, לימד בניו-יורק ובאוניברסיטה העברית בירושלים, היה מתרגם בחסד, וגם משורר בעל קול ייחודי.
בעוד השיר הראשון נגע בנצח דרך נשימה מעודנת וקשובה, השיר השני עושה זאת דרך נופים מועצמים: "כמים הפקוחים שבנהרות, פורח, יער עד, בשלל מעמקיו. בסובך הדלקות בשמי נהר זרומים". זה מפגש מועצם של ניגודים משלימים בטבע: אש הדלקות משולבת בניגודה: המים, השתקפות השמים שלמעלה בנהר שלמטה, והשתקפות ג'ונגל יער העד הצבעוני בעינו הפקוחה של הנהר. זהו "פינטוז" על "נוף אמזונס" חצי דמיוני, שהוא בעיקרו הנוף של הנפש.
שיר זה כתוב בלשון רבים ("הזוכרים", "צומחים"), ולא בלשון יחיד כמו השיר הראשון – כי הוא חוקר ומתאר במבט על חובק כול, את טבע האדם ותודעתו, כמציאות אוניברסאלית, כחוק טבע. בתיאור בולטת החיות, הוויטאליות, הצמיחה: "רק הזוכרים צומחים תמיד צמיחה חיה", "רק הזוכרים חיים: צומחים כמעט לעד", צמיחת זוכרים… צומחים לעד". והצמיחה הזו מתוארת כמין אנרגיה קוסמית טמירה, המניעה את "הכול זורם".
השיר כולו מוליך לשורת הסיום שלו. כל הנופים האדירים, כל הצמיחה המופלאה – נועדו לתאר הוויה נצחית אחת: האהבה. אחרי שורת הסיום: " צמחת הוויה נצחית, האהבה" – מתגלה ומואר כל השיר באור חדש, של אהבה חובקת כול. מתבקש לשוב ולקרוא מהתחלה את כל השיר, לאורה של האהבה.
כבשיר הראשון, פלא קיומו הזמני ובר החלוף של האדם: "גם חייהם נסים תמיד" – מתעלה לחוויית הנצח: "תמיד", "כמעט לעד", "צומחים לעד", "פורח יער עד", והסיום: "צמחת הוויה נצחית, האהבה". הבחירה במילים "הוויה נצחית" בשיר מאד משמעותית. הוויה נצחית, שהיא בו-זמנית גם מופשטת וגם ממשית לחלוטין, שהיא מהות הכול ותשתית המציאות, שהיא מעבר לזמן ולמרחב, ובו בזמן צומחת ומניעה את כל הקיים. מהו אותו זיכרון יסודי ועמוק, סודם של הזוכרים, סוד האהבה, שהוא סוד החיים והצמיחה? אולי זה הזיכרון של מפגש הנצח והרגע, שעליו כותב בובר? אולי זו ההוויה של "רקיעים מדובבי דממה אשר לפני היות ואחרי היות"?
השיר מתאר מצב תודעה או מצב ידיעה של זיכרון מיוחד שאיננו מהעבר, אלא מתמשך וקיים תמיד בלי הפסקה, לנצח. לא זיכרון אישי אלא זיכרון של תובנה קוסמית. לא זיכרון נקודתי של אירועים בעבר, אלא זיכרון שהוא תפיסת עומק אינטואיטיבית בלתי אמצעית, של טוטאליות מהות החיים והזמן, הצומחים תמיד בהווה, בממשות הנצחית של הווית האהבה. מרתקת הצגת אפשרות קיומו של "זיכרון מיוחד", שלא נובע כפי שאנו רגילים מהעבר – אלא הוא זיכרון תמידי בהווה נצחי, המחבק את העבר, ההווה והעתיד, בזרימה קוסמית שנמצאת מעבר לגבולות הזמן והמרחב, בממלכת הנצח.
ואתם, איזה משני השירים אהבתם יותר? ואיך הם "מתכתבים" ביניהם, להרגשתכם?