למאמר זה בחרתי בשיר מיוחד. זהו שיר "הייקו" שנכתב ע"י אישה יפנית בשם קיי, שחיה את שנותיה האחרונות בקיבוץ שובל שבנגב. שם היא כתבה בשנת 1974, זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, את השיר הבא (17 מילים):
מתחת לחוט התיל החלוד
צומחים עשבי האביב של הארץ החצויה
מלטפים זה את זה ברוך כה רב.
הייקו יפני מסורתי הוא שיר קצר המורכב מ- 3 שורות בנות 17 הברות : בשורה הראשונה 5 הברות, בשורה השנייה 7 ובשלישית שוב 5. השיר יכול לתאר רגע המתרחש בהווה, כאן ועכשיו, שכולל: "קיגו (Kigo) ", מילה המסמלת את עונת השנה בה מתרחש השיר, למשל מזג אויר או פריחת עץ הדובדבן. עם זאת, עניינה העיקרי של שירת ההייקו היא נפשו ומצבו של האדם ולא תיאורי הטבע כשלעצמם.
כללים אלה מבוססים על השפה היפנית ועל השירה היפנית הקלאסית – ואקה. אחת ההשפעות המרכזיות על שירת ההייקו הוא זן בודהיזם, זרם של הבודהיזם שצמח בסין והשפיע מאוד על התרבות היפנית. בתרגום, כאשר מעבירים הייקו לשפה אחרת – המתרגם בד"כ מוותר על המשקל המקורי על מנת לשמור את המשמעות וקילוח השיר. הפופולאריות המדהימה ברחבי העולם של שירת ההייקו מעידה על העוצמה חוצת-הגבולות של שירת אמת.
שיר ההייקו במיטבו, נועד לגעת בלב, ובמיוחד, לתאר "רגע פסגה" או חווית מעמקים, המשמשת כנקודת מוצא לזרם של מחשבות ורגשות. נושא שיר ההייקו יכול להישמע מובן מאליו בשמיעה ראשונה, אולם, כאשר מתעמקים בקשר בין הדימויים השונים בשיר, מתגלות תובנות, ורגשות וגם מסרים רוחניים. במעט מאד מילים טמונים אין-ספור היגדים ותחושות.
בגלל התמציתיות, ומיעוט הפרטים והתיאורים – מבוסס השיר על רמזים, איתותים ובנות קול, ואת השאר, יכול הקורא למלא בעצמו. כלומר, ההייקו מזמין אותנו לקריאה פעילה מאד, מועצמת יותר מאשר בקריאה רגילה.
נחזור לשיר של קיי בקיבוץ שובל. חוט התיל החלוד מייצג את המציאות של מלחמות, קונפליקטים וסבל, ומקבל משמעות מועצמת לנוכח מועד כתיבת השיר: מיד לאחר הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. לכאורה הארץ והעשבים שמתחת לחוט התיל נכנעים לעליונות הדומיננטית שלו. החלודה רומזת שכול המציאות החומרית נשחקת, משתנה ומתכלה, ועתידה "למות". אבל, גם חוט התיל עצמו פגיע ונועד לכלות, הוא וכל מה שהוא מייצג. החלודה רומזת גם לצבע האדמה, ובכך מפחיתה את הניגוד שבין הצבע הירוק של העשבים, לבין האפור המלאכותי של חוט התיל.
התמונה המרכזית של השיר מציגה ניגוד חריף החוצה את המציאות כולה, ומיוצג במפגש בין חוט התיל לבין עשבי האביב: בין המלאכותי מעשה ידי אדם לבין הטבע החי, בין הסטאטי לבין הדינאמי, בין הנוקשה והקר לבין הרך והחמים, בין המוות והכאב לבין החיים והצמיחה. עשבי האביב, לא נשלטים ע"י האיומים והאיסורים של חוט התיל. לבני אדם אולי אסור ומסוכן להתקרב לגדר התיל ולהידקר ממנה, אבל עשבי האביב מסמלים מהות וחוקיות עמוקות ונצחיות יותר של מחזוריות הצמיחה, ולכן הם יכולים לא רק לצמוח מתחת לגדר התיל אלא גם לכסות ו"לחבק" אותה משני צידיה.
ניתן גם להיזכר, בשורות הפתיחה של שירו הידוע של ליאונרד כהן: "כמו ציפור על תיל…", המביע בדרכו ניגוד מלא עצמה, דומה לזה שבשיר שלפנינו.
הארץ החצויה איננה רק ארץ ישראל הפיזית שבמשך למעלה מ- 100 שנות מלחמה חצויה בגדרות של תיל. היא רומזת למציאות אוניברסאלית של אין-ספור "ארצות חצויות": בתוך החברה הישראלית, בינינו לבין מדינות ערב, לקונפליקטים בעולם כולו, וגם ל"ארץ החצויה" שבנפשו של כל אדם.
דרך התיאור התמונתי הפשוט, המוכר אולי לכל אחד מאיתנו מחיי היום-יום, מציג השיר את המרפא (לדעתו) לכול כאבי הארץ החצויה: רוך מועצם אין-סופי של ליטוף ומגע, שמתגלים במרקם החי והמלפף של עשבי האביב. קהילת עשבי האביב בתהליך צמיחתם ממוקדים בליטוף הדדי, תוך "אדישות" לגדרות התיל שסביבם.
בדרכו של ההייקו רומז השיר, שאותו רוך ואותם כוחות של חיים וצמיחה עשביים ואביביים – נמצאים גם בליבו של כל אדם, וכי מעשה האהבה שביניהם יכול להיות המרפא לכל מציאות של חוט תיל.