בחרתי לפתוח בתמצית חייו של המשורר ט. כרמי. ביוגרפיה, יכולה להוות מפתח מסוים להבנה מעמיקה של שירה ושל דמות המשורר. במקרה זה, היא גם מהווה שיקוף מרתק של המאה העשרים הסוערת. כרמי טשרני נולד ב-1925 בברוקלין, ניו יורק, למשפחה חרדית. אביו, הרב ברוך טשרני, דיבר עם בניו בביתו רק בשפה העברית, ושלח אותם עם אשתו לתל אביב ב- 1931. עם חזרתו לניו יורק למד כרמי בישיבת "עץ-חיים" ובקולג' של ישיבה יוניברסיטי. בעקבות מפגש עם איש המחתרת היהודית מימי הכיבוש הנאצי, עזב כרמי את לימודיו באוניברסיטת קולומביה, והתגייס לעבודה הומניטרית בצרפת, במוסדות חינוך ליתומים ולילדי פליטי המלחמה היהודיים.
ב- 1947 עלה לארץ ישראל, ובמלחמת העצמאות הומלץ לצל"ש כמקלען בכיתת חי"ש שבלמה את הלגיון הירדני בירושלים. שירת בחטיבת הפלמ"ח הראל, וכקצין בחיל האוויר. כששוחרר חזר ללמוד באוניברסיטה העברית בחוג לספרות עברית. כרמי העדיף להקדיש את עצמו בעיקר ליצירה הספרותית כמשורר, מתרגם ועורך. במקביל הרצה באוניברסיטאות בארץ ובארה"ב כפרופסור אורח. כרמי שהתגורר בשכונת אבו תור בירושלים, היה נשוי 3 פעמים, ומכול נישואין נולד לו בן. כרמי נפטר ב- 1994 בגיל 69.
גם בלי להתעמק בביוגרפיה – הבחירות וההכרעות של כרמי בחייו מעידות על פתיחות והשתוקקות למיצוי החיים, על רוחב אופקים והיותו נטוע בעולמות שונים, ועל מעורבות עמוקה ונכונות להתנדב ולהשפיע בעיצוב דמותה של מדינת ישראל ועולמה התרבותי. בקצרה: לא רק איש של מילים (הוא היה חבר באקדמיה ללשון עברית) אלא גם איש של מעשים. לא רק איש של אישה אחת אלא של 3 נשים, כולן אמניות, ו- 3 בנים. וכעת השיר:
"קשב"
קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻונְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ,
כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָה,
רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
יָכוֹל לִקְבּוֹע בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם.
השיר מתמקד ביכולת לנהל תקשורת איכותית, "שיחה של ממש", ובעיקר האזנה והקשבה, בין שתי קונכיות. הקושי מוצג כקושי אובייקטיבי מובנה, כי הרצון אמיתי, אבל כל קונכייה, כלומר כל נפש, מסוגרת לכאורה, בתוך עצמה ו"מטה אוזן לים שלה".
בדרך כלל, יכולת זו לקויה אצלנו: עינינו במסך הטלפון הנייד, מחשבותינו במיליון דברים אחרים, וכשאנו כבר מביטים בזולת – אנו נתפסים לדברים חיצוניים בחזותו, ולא מתקרבים או נוגעים במהות ובמעמקי ים הנפש שלו. מאידך, המילים "מטה אוזן", משמען, להקשיב בדריכות ובתשומת לב מרבית, לקולות העמוקים והחבויים ביותר. יכולת טבעית זו של הקשבה פנימית מעמיקה של כל קונכיית-נפש ל"ים שלה" מסתברת בסיום השיר, לפי "קביעת דעת של מומחה" כגורם מפתח לקיום "שיחה של ממש".
במילה "שלה", השיר רומז לשאלה, מהו הים? האם הים הוא "המציאות הפנימית" שבתוכנו, או העולם ו"המציאות שבחוץ"? ניתן לפרש, שההקשבה לים מסמלת את אופן תפישת המציאות והעולם שסביבנו, וההתייחסות לבני האדם האחרים. הים מסמל את המציאות או את העולם המקיפים אותנו, וכמותם, הוא מייצר אין ספור של קולות ומראות של מציאות מורכבת. המילים "מטה אוזן לים שלה" מרמזות על העובדה, שכל אדם שבוי במשקפי גבולות התודעה שלו ובקונספציות האישיות שלו – שרק דרכן הוא תופס את העולם, את המציאות שסביבו. מי שמרכיב משקפים אדומים על אוזני נפשו, בונה, יוצר ושומע מוסיקה שכולה בצלילים אדומים. הבנה דומה ניצבת במרכז "המהפכה הקופרניקאית" של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. כלומר, ניתן להמשיל את מבנה הידיעה למשקפיים בצבע מסוים, אשר לא ניתן להורידם. מצד אחד, הידע מגיע מבחוץ, באמצעות הקלט של החושים. אך מצד שני, הוא 'צבוע', ולא ניתן לתאר את העולם אלא בהתאם לגבולות הצבע של משקפי התפישה שלנו.
השימוש בקונכייה כסמל לנפש האנושית, מרתק: המבנה השבלולי-קונכייתי המסתגר שלה, בטבע הוא קליפת גיר קשה שמכסה או כיסתה בעבר בעלי חיים קטנים שגופם רך כגון חלזונות או צדפות. כך האדם: סגור ומסתגר בעולמו שלו, מגן על נפשו הפגיעה בקליפות נוקשות של התרחקות מסביבתו, ולכאורה, לא יכול להגיע ל"שיחה של ממש" עם האחר. ועם זאת, בתוככי הקונכייה קיים אותו חלק רך, בתוכה צפון חלל מעמקים נסתר בלתי נגלה, ובה גם טמון הפוטנציאל לצליל עוצמתי מיוחד, הנובע מהמבנה הווקאלי שלה, ומתגלה רק כשתוקעים בקונכייה.
ה"מומחים" הם: או "שולה הפנינים", שיתרונו בהיכרותו האינטימית עם הים, מי שבסיכון עצמי צולל למעמקי הים של נפשו (או של "ים העולם"), בחיפוש אחר "הפנינים" שהן המהויות היפות מכול, הנשגבות החבויות במעמקי נפש האדם. או, "סוחר העתיקות", שיתרונו בידע שלו המתפרש על ממד זמן עצום. הם נועדו לבדוק האם יש הרבה ימים שונים זה מזה, ולכן אין אפשרות לשיחה של ממש. מקצועם וגישתם השונה רומזת לכאורה לכך שהימים הם שונים זה מזה. והינה, סיום השיר מביא מהפך מפתיע ואופטימי. קביעתם בסיום השיר היא חד משמעית, "בלי חשש", ודאית: "אותו ים". מעמקי ים הנפש שבפנימיותו של כל אדם הם "אותו ים".
השיר קובע, שמעמקי ים המציאות, כאשר מטים להם אוזן באמת, ייתפסו ע"י אנשים שונים כ"אותו ים". ששיחה אמיתית של ממש, בין נפש לנפש, ובין תפישת עולם לתפישת עולם – היא לא באמת קשה, ואפילו טבעית, בתנאי שהאדם מטה אוזן. הוא רומז שאנו חיים במציאות אנושית ומטאפיזית משותפת אחת, במציאות של מפגש ושיחה, ולא במציאות של מרחק וניכור. להבנתי, כל אחד וכל אחת מאיתנו יכול להיות שולה הפנינים או סוחר העתיקות, אם ירצה בכך. מי שבאמת יכול ויודע להקשיב למעמקי ולרזי נפשו, יידע מתוך כך גם להקשיב למעמקי הים של נפש זולתו. למרות הייחודיות של כל אחד ואחת מאיתנו, יש לנו רבדי מעמקים משותפים. כולנו רקמה אנושית אחת במציאות אחדותית של רב-שיח שבבסיסו נמצא "אותו ים" אחדותי.
תמצית השיר נמצאת להבנתי לא רק בסיומו המטאפיזי: "אותו ים", אלא גם בראשיתו, בשמו הפסיכולוגי-תודעתי: "קשב". יצירת איכות החיים, מיצוי טעם החיים, ומימוש מהות החיים שלנו – תלויים לפי השיר בעיקר בדבר אחד: "קשב". קשב לעצמנו, קשב לזולת, וקשב לאוקיינוס החיים ולעולם שסביבנו. נקודת המפתח בחיי האדם היא פיתוח מלוא יכולת הקשב של הנפש והתודעה שלו. המציאות היא "אותו ים", והדרך המיועדת לאדם הנברא בצלם היא: פיתוח מלא של פוטנציאל ה"קשב" שלו, מימוש אקטיבי של איכות, שהיא בטבעה, לכאורה, פאסיבית.
מקסים.
פנינה בבוקר יום שבת
תודה
ליאור,
ניתוח השיר מקסים, עמוק ומרתק. פרשת נפלא את התמצית המרוכזת של השיר כים הרחב..
וגם ההקשרים הפילוסופיים יפים ומהותיים להבנת השיר…
שיר נדיר אש אש אש לומדת בכיתה