גשמי ברכה יורדים מהשמיים, הנרקיסים פורחים, וברוכה הבאה לחיינו שנה חדשה אזרחית: 2022.
לאחרונה, חגגו הנזירות הגרות במבדד נטופה, ליד ביתי, את יום הולדתו של ישוע הנוצרי, "השכן" שלנו מנצרת, העיר שנשקפת אליי בין ענני החורף. לכן, בחרתי הפעם בשלושה שירים קצרים, שהדימוי הצורני-מטפורי שבמרכזם הוא הצטלבויות, שירים "בצורת צלב".
הצלב הוא שילוב של מאונך ומאוזן, שילוב שמבטא גם השלמה בין ניגודים, אך גם מורכבות וקונפליקט. זהו סמל עתיק הקיים בדתות רבות, ובעיקר בנצרות, שאימצה את הצלב כסמלה הרשמי, ונתנה לו פירוש איקונוגרפי, כסמל לסיפור צליבתו של ישוע בירושלים, לפני כמעט 2,000 שנה.
הצלב מייצג לעיתים קרובות את חלוקת העולם לארבעת היסודות או ארבעת כיווני הרוח. הוא מייצג את איחוד התפישות ה"שמיימית" וה"ארצית". שורשיו של עץ, או חייו של האדם – יכולים לצמוח גם בכיוון האופקי של התרחבות כמותית באותו מישור, וגם בכיוון האנכי. הכיוון האנכי מאפשר העמקה, תוך הגעה לרבדים ומימדים חדשים במקור, בבסיס החיים, וגם המראה אל גבהי השמים והתודעה. באופן דומה, במתמטיקה, בולטת המרכזיות של ציר ה- X וציר ה- Y , שהצלבתם יוצרת ומבטאת עולם ומלואו (מתמטי וגם פיזיקלי).
לא במקרה, הצלב, כסמל צורני מרכזי בתרבות המערב, מורכב מקווים ישרים המבטאים חתירה למטרה, תכליתיות וסדר גיאומטרי אובייקטיבי, נוקשה. זאת לעומת הצורה המעוגלת של היין-יאנג בתרבות הסינית, בה ה"יין" וה"יאנג" מחבקים זה את זה בגמישות, בניגודים משלימים. אסוציאציה למחשבה: בתורת המקובל ר' חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י הקדוש, שחי בצפת במאה ה- 16, מתוארת התפשטות אור אין-סוף האלוהי, בשני דפוסי יסוד גיאומטריים של: "עיגולים" ו"יושר".
בחרתי ב- 3 שירים מאד קצרים, תמציתיים, של משוררים שכתבו בפינית וביפנית. שירים המעידים עד כמה השירה היא אמנות אוניברסאלית, המסוגלת במיטבה, לחצות הבדלי תרבויות ופערי שפה ותרגום, ולגעת בתשתית המשותפת של נפש האדם.
השיר הראשון הוא של המשוררת הפינית בת זמננו: אווה קילפי, מתוך ספר שיריה המומלץ, ששמו כשם השיר: "הפרפר חוצה את הכביש", בתרגומו של רמי סערי, שיר של 8 מילים:
"שא רגלך מדוושת הגז,
הפרפר חוצה את הכביש"
המפגש בין הרכב לפרפר מתרחש במישור האופקי, בהצטלבות של 2 תנועות, החוצות זו את דרכה של זו. באמצעות המילה "חוצה", מתואר המפגש כאירוע תחבורתי, לכאורה, המחייב האטה בקרבת מעבר חצייה. השיר פונה ישירות אל כל נהג במסלול חייו ובמסלול נסיעתו, פנייה שהיא גם בקשה וגם ציווי: להאט! למעשה על הנהג ממש לעצור, כדי להבחין בפרפר העדין כל-כך, החוצה את הכביש. הפועל: "חוצה", רומז גם לקונפליקט אפשרי ולניגוד של מהות ודרך, אבל גם למעבר חצייה שנועד למנוע התנגשות, ומסמל הסדרה ושילוב יותר הרמוניים בין התנועות המנוגדות.
הכביש ודוושת הגז של המכונית, מייצגים את המציאות הטכנולוגית-תעשייתית הדומיננטית כל-כך בימינו, מציאות של אספלט, בטון ומכונות, המאופיינת בפגיעה דורסנית מזהמת בטבע ובמרקם האקולוגי, בקצב מואץ הולך וגובר של "תרבות המהירות".
הפרפר מסמל את עולם הטבע הראשוני, המלא בצבעוניות מרהיבה, רוך, עדינות, וקסם. המפגש עם הפרפר מתואר כרגע של חסד, של יופי, של התגלות, שהוא עיקר החיים. מול התכליתיות של תרבות המהירות התובענית, שגורמת לנו ללחוץ עוד יותר על דוושת הגז – מציג השיר דרך, ייעוד וציווי של האטה עד כדי עצירה, כדי שנוכל לראות, לקלוט ולהפנים את המציאות המעודנת של הפרפר.
לאחרונה, הוקסמתי והתפעלתי מספרו המרתק של קרל אונורה: "בשבח האיטיות" (הוצאת דביר, 2006). הספר מציג את "תנועת ההאטה", תנועה עולמית שמציגה פרדיגמה עכשווית מקיפה, הקוראת לתרבות האנושית כולה, בתחומי העבודה, המוסיקה, התזונה, החינוך, הבריאות, האהבה, הפיתוח העירוני, התעשייה – להאט, להקשיב, להתבונן, להפנים. זאת במטרה למצוא את הקצב והטמפו הנכונים, היוצרים איכות בשילוב האופטימאלי בין זרם החיים שבחוץ, לבין זרם החיים שבתוך הנפש. או בקיצור פיוטי: "הפרפר חוצה את הכביש".
הצטלבות ניגודית דומה, מתוארת בשיר הייקו מופלא, שכתבה אישה יפנית בשם קיי, ב- 1974 מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, בזמן שחיה בקיבוץ שובל שבנגב. השיר מופיע בספר "אל פסגת הפוג'יסן" שתרגמה יהודית כפרי.
"מתחת לחוט התיל (החלוד),
צומחים עשבי האביב של הארץ החצויה,
מלטפים זה את זה ברוך כה רב."
ארחיב על שיר זה במאמר נפרד, ולכן אציין רק את הכיוונים המצטלבים והנוגדים של חוט התיל ועשבי האביב. חוט התיל כיוונו אופקי, והוא מבטא את: הגבולות, הכאב, המלחמות, המוות, הקונפליקטים, החומר המתכתי הנוקשה והאפור, את המלאכותי שאיננו טבעי. לעומת זאת, עשבי האביב כיוונם אנכי, הם צומחים כלפי מעלה, מן הארץ לשמים, והם מבטאים את החיים, הרוך, האהבה, הקסם, וכוח ההתחדשות של הטבע.
עשבי האביב, הם אכן "הפרפר", החוצה את "הכביש" של חוט התיל.
ולסיום, שיר הייקו נוסף, מאותו ספר. שיר שנכתב לפני כ- 300 שנה, ע"י המשורר היפני אונטסורה (1660-1738), ובתרגום לעברית של יהודית כפרי, הוא כולל 8 מילים:
"דג הטרוטה
מזנק למעלה. עמוק בנהר
שטים עננים."
השיר של אונטסורה מתאר תנועה דינאמית של אירועים בטבע, כשההצלבה של התנועות מתחוללת במימד האנכי, וזאת בניגוד לכיוון האופקי הטבעי והצפוי שלהן. בדרך כלל, דגים שטים בנהר במימד האופקי, וכך גם נראים העננים לעינינו בשמים. השיר מתאר מציאות מפתיעה של חריגה מעבר למסגרות ולחוקים המקובלים. דג הטרוטה (דג השמך או הפורל) הופך כאילו ל"ציפור", ומזנק למעלה כלפי השמים, למרות שברור, לכאורה, שהוא ייפול במהרה לנהר וימשיך לשוט אופקית. כך גם העננים, העשויים ממים, שטים בשיר לא על פני הנהר כהשתקפות, אלא דווקא עמוק בנהר. העננים שמקומם בשמים צוללים למעמקי הנהר, והדג שמקומו במעמקי הנהר מזנק כלפי השמים. הניגוד העיקרי הוא בין 2 תנועות אנכיות, שנעות בכיוונים הפוכים ו"לא נורמאליים".
תיאור זה מכוון את תודעתנו לתפיסת מציאות לא קונבנציונאלית, להתבוננות וחשיבה תוך "יציאה מהקופסה", מחוץ לקופסת ההרגלים שלנו.
דוגמה ויזואלית נפלאה של השתקפויות, וזרימה של טרנספורמציות בין עולמות שונים, כמתואר בשיר זה – הם הציורים של האמן ההולנדי מאוריץ קורנליס אשר (1903-1972), שיצירותיו קסמו למתמטיקאים ואנשי מדע, שראו בהן המחשה ויזואלית לעקרונות של תבנית, סימטריה ושאיפה לאין-סוף. היצירות גדושות בשינויי צורה מרתקים ובאשליות אופטיות, עם תעלולי פרספקטיבה. בחלק מהציורים מתוארים דימויים שונים, החודרים ו"מפעפעים" זה לתוך זה, כך שקשה להבחין היכן נגמר או מתחיל כל אחד מהם. ראו קישור בויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D
העננים בעומק הנהר רומזים לא רק למחזור המים בטבע (הנהר נוצר ממי הגשמים שמקורם בעננים), אלא גם לתפישה רוחנית של היות עולמנו החומרי והתודעתי, השתקפות וביטוי של עולמות עליונים, אלוהיים או קוסמיים. השיר רומז שיש חיבור וקשר עמוקים ומהותיים, בין מה שלמעלה לבין מה שלמטה. הם עשויים מאותו חומר: מים, הם קשורים ביניהם בקשר מהותי ומשתקפים זה בזה, למרות שבמציאות הפיזית-ריאלית, ברור שהדג לא באמת ישוט בשמים, וכי השתקפות העננים בנהר היא רק השתקפות ולא מציאות. האם רומז לנו שיר ההייקו של אונטסורה, שהשאיפה שלנו לחרוג אל מעבר לגבולותינו הטבעיים נועדה לכאורה לכישלון? או שהיא דווקא "מותר האדם", ביכולתו לחרוג מטבעו הרגיל והמוגבל, ולפרוץ אל ייעודו וטבעו הבלתי מוגבל כנברא בצלם אלוהים?
המשורר היפני אונטסורה, מתכתב באופן מעניין, מבלי שהכיר אותם כנראה, עם פסוקים 6-7 בפרק א' בבראשית: "ויאמר אלוהים: יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלוהים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל הרקיע, ויהי כן".
נאחל לנו חורף של הרבה מים מהשמיים, שימלאו את הארץ בגשמים של ברכה!