יום הכיפורים תשע"ח (תהיה שנה עם חיוכים) בפתח, ומעצמו מתנגן לו בתוכי השיר האינסופי של יהודה עמיחי, מתוך ספרו "שלווה גדולה שאלות ותשובות".
בתוך מוזיאון חדיש
בית כנסת ישן,
בתוך בית הכנסת
אני,
בתוכי
לבי,
בתוך לבי
מוזיאון,
בתוך המוזיאון
בית כנסת,
בתוכו אני,
בתוכי
לבי,
בתוך לבי
מוזיאון
שיר תמציתי ופשוט של 26 מילים, שמדבר ישירות לנפש הקורא, ומתאים במיוחד לקראת יום הכיפורים. שיר שכמו התפילה מלא חזרות, ועם זאת לא משעמם – אלא מעלה חיוך פנימי ומוביל להרהורים ותובנות. מקורו אולי בביקור שאירע בתצוגת הקבע של בתי הכנסת העתיקים במוזיאון ישראל בירושלים, שמניע מסע וצלילה פנימה בנפש. כך, מציאות חיצונית מהווה "טריגר" לעולם היצירתי האינסופי שבפנים הנפש.
השיר מציג מעגלים שונים של חזרה אינסופית, כמו מחזוריות היום והלילה ועונות השנה, כך גם התנועה הדינאמית בחיי האדם בין החדיש והמודרני לבין העתיק הישן, בין עולמו הפנימי האישי כל–כך, לבין העולמות שבחוץ. מילת המפתח בשיר היא "בתוך" או "בתוכי" החוזרת שוב ושוב 8 פעמים, כמו קליידוסקופ אינסופי של השתקפויות הדדיות. הדגש והכיוון בתנועה הזו הוא פנימה, העמקה הולכת וגדלה של מחזוריות לוגית ופסיכו–לוגית. מחזוריות שמצד אחד לא מובילה למקום חדש (3 "בית כנסת", 4 "מוזיאון"), ומאידך אומרת אלו החיים: ה"רצוא ושוב" המחזורי הזה. המחזוריות הזו יוצרת מעגליות אינסופית פורייה גם במימד הזמן וגם במימד המרחב, שמן הסתם מוכרת לכל קורא. מעבר לכך, היא מבטאת תחושה של אינסופיות, שנוגעת במימד הנצח.
עולה השאלה: היכן מרכז הכובד והמקור של ה"מציאות האמיתית"? בעולם שבחוץ המיוצג ע"י המוזיאון (ההיסטוריה, המדע) או ע"י בית הכנסת (התרבות, הדת, רצף הדורות) –או בעולם שבפנים האני, בתוך הלב? תחושתי שבשיר הזה, כמו בדרך–כלל בשירת עמיחי, הלב של היחיד הוא המרכז, אליו מוליכות כל ההשתקפויות, ובתוכו קיימים אין–ספור עולמות פנימיים. האני הפנימי הוא: המתבונן, המהרהר, השואל, המרגיש, הזוכר, השר…, בתוכו נבראים "המוזיאון הפנימי" של חייו, ו"בית הכנסת האישי" של אמונותיו, ומסתמן מקומו ברצף הגדול של עמו ושל ההיסטוריה. כבשירו של שלום חנוך: "אדם בתוך עצמו הוא גר".
המבנה האנכי של השיר: בכל שורה יש מילה או שתיים או שלוש לכל היותר – מבטא בצורה ויזואלית–גרפית את הצלילה והמסע פנימה למעמקי הנפש, ובו בזמן גורם לקורא/ת לעצור לרגע אחרי כל אחת מהמילים: "אני" או "ליבי" או בתוכי" ולהיות בתוכן. היא מבטאת מורכבות מרתקת בין הצורה המעגלית של המחזוריות, לבין הקו הישר האנכי של המבנה הגרפי של השיר. אני נזכר שלפי תורת הקבלה הקו הישר והמעגל מתייחסים הדדית ומשלימים זה את זה.
כמה שנים לפני מותו של יהודה עמיחי, נערך עימו ראיון מרתק על ילדותו וחינוכו במשפחה יהודית, שחייה היו מעוגנים בדת, במסורת ובבית הכנסת, ועל יחסו העמוק והמורכב ליהדות ולאלוהים. מומלץ לקרוא, ראו בקישור לעיתון הארץ: https://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.3737296