בחרתי הפעם בשיר הייקו יפני, שנכתב לפני יותר מ- 300 שנים. תרגומו נכלל בספר "אל פסגת הפוג'יסן" בהוצאת ספריית הפועלים. המתרגמת יהודית כפרי, שמרה כל כך שגם בעברית, יכלול השיר בדיוק 17 הברות, כמו במקור היפני.
לטעמי, שיר הייקו הוא ציוץ הטוויטר האולטימטיבי: שיר הייקו קלאסי מכיל 17 הברות, לא פחות ולא יותר. משמעות המילה הייקו ביפנית היא "התחלת השיר". משוררי ההייקו חתרו לקלף את המילים שאינן הכרחיות, לזקק את השיר עוד ועוד, עד שתישאר רק האיכות הטהורה שלו. שהמילים, לא תסתרנה את חוויית האמת של רגע הולדת השיר, ותוכלנה לשקף אותו בדיוק אולטימטיבי. אני נזכר באמירה של המלחין סאליירי בסרט אמדאוס, על המוזיקה המושלמת של מוצארט: "שום תו לא חסר ושום תו לא עודף".
כך גם תיאר הפסל הגאוני מיכלאנג'לו את יצירתו, כהסרת החלקים המיותרים מגוש השיש, ומה שנותר הוא הפסל. ובמילותיו: "ראיתי את המלאך בתוך השיש וגילפתי אותו לחופשי." כך, גם שיר ההייקו "מפסל" ומזקק את השיר כנקודת מוצא, כ"טריגר" רב עוצמה – כשהמשך השיר מתרחש כולו בתודעת הקורא. כל קורא/ת, ממלא/ת את הפערים באמצעות זרם התודעה, המחשבות והרגשות הנובע במעמקי נפשו.
ההעמקה בשירת הייקו מחדדת את הכמיהה הטבעית לשירה תמציתית ומזוקקת, החותרת לשימוש מינימאלי במילים, כדי שבלב השיר יתגלו הפערים, השקט שבין המילים, הדממה ממנה בוקע השיר. ממש כך, מתוארת ההתגלות האלוהית לנביא אליהו בהר חורב (מלכים א' פרק יט' פס' 12), הנובעת מהמוחלטות הנשגבת של "קול דממה דקה", ואילו כל עולם הקולות והמראות היחסיים של הרוח הרעש, והאש המתוארים שם – בוקעים ממנה, ומשקפים אותה.
ברור כי שירה היא אמנות התמצות, לעומת אמנות הסיפור בפרוזה. מבחינה זו, ההייקו היא סוגה ("ז'אנר") של שירה מובהקת, מינימליסטית, המאמינה ש"פחות זה יותר". כמו במזקקה, החותרת לקראת אחוז אלכוהול יותר ויותר גבוה וטהור. וכי פלא הוא, שלעיתים הנפש משתכרת משיר הייקו זך, המלווה אותנו ומהדהד בתוך תודעתנו, כמו ליקר משובח?
לרגע, אני שואל את עצמי: איך זה, שאני כותב 800 מילים על שיר של 8 מילים? אולי אנסה לקצר ל- 80 מילים?
אני נרגע, כשאני נזכר כי בשאלת גודל השיר, ניצבת בקוטב השני השירה הענקית (תרתי משמע) האפית הקלאסית, הכוללת עשרות אלפי בתי שיר, שנשמרה אלפי שנים בתרבויות העתיקות של האנושות. כך, האיליאדה והאודיסאה של הומרוס היווני, וכך המהאבהארטה ההודית המיוחסת לחכם ויאסה. היא כוללת 100,000 בתי שיר, שבכל אחד 32 הברות, כלומר בסה"כ כ- 3,200,000 הברות בשיר אפי אחד! וכולן במשקל ובמקצב שיריים מדויקים ומוקפדים (יש לי הקלטות נפלאות, בהן הברהמינים מזמרים את המהאבהארטה). המורים ההודים טוענים, שכל הברה בה מבטאת את השלמות הטוטאלית, וכל צליל וכל מילה בה נולדים מתוך השקט.
ניתן להיווכח שהשירה במיטבה, מסוגלת לחצות גבולות של תרבויות, לצלוח את אתגר התרגום, ובציר הזמן להדהד אלפי שנים בלבבות בני האדם, תוך שהיא שואפת לגעת בנצח.
ואילו בציר הכמותי, נע השיר ממקורו בדממה היוצרת, דרך 17 ההברות התמציתיות של שיר ההייקו היפני, ועד 3,200,000 ההברות של שירת המהאבהארטה. אם כך ניתן לשאול: מה בין כמות לאיכות השיר? מהן גבולות השירה? מהי איכות שירית? איך ניתן לחוש בה? היכן ואיך היא נוצרת? איך שיר נולד? נעצור כאן…
הנה השיר שבחרתי הפעם, שיר הייקו, של המשורר סודו (1641-1716), הכולל בתרגומו לעברית 8 מילים ו- 17 הברות:
נשים שותלות אורז
הכול מכוסה בוץ
חוץ משירתן
בפתיחתו, השיר מתאר תמונה האופיינית למזרח הרחוק: "נשים שותלות אורז". תמונה זו מבטאת ומתארת את המקור והתשתית של כוח החיים: האישה שמולידה תינוקות, מגדלת אותם, ועוטפת אותם באהבה – היא גם המקור לגידול המזון, המסומל באורז. האורז צריך בוץ לגדילתו, ומהבוץ המלוכלך – הוא מקבל את כל מה שהוא צריך לשגשוגו. הבוץ הוא מקור החיים החיוני לאורז ולכל הצמחים.
בשורה השנייה, השיר מבצע מהפך משמעות. האמירה "הכול מכוסה בוץ" הופכת מעובדה חקלאית של שדות האורז, להצהרה קיומית טוטאלית על מהות היש. לכאורה, אין שום דבר "נקי" וזך בחיים ובמציאות, כי הבוץ מכסה את הכול. במציאות האנושית הכול מתערבב, ולכאורה לא ניתן להפריד ולחוות משהו טהור, בתוך התערובת המורכבת של הנפש, העולם, וזרימת החיים.
כך, ייתכן, שנראים הדברים למי שמתפלש בבוץ היום-יומי, ו"תקוע" בתוך הבוץ. ואילו בטבע יש עוד צבעים: השמים תכולים, היערות ירוקים, והפרחים אדומים…, אבל משקפי התודעה של מי שמתבונן מתוך הבוץ מכוסות בכתמים של בוץ, שקשה, ואולי לא ניתן לנקותם. לעיתים, אנו שקועים עמוק בתוך חוויה חזקה ודומיננטית, שגורמת לנו להרגיש ש"הכול אפור" או "הכול חום".
בשורה האחרונה של השיר: "חוץ משירתן", מתחולל נס, במעבר טרנסנדנטי וחוצה גבולות, מחוש הראייה הוויזואלי, לחוש השמיעה הווקאלי. המילה "חוץ" היא גם "למעט", אבל היא מבטאת גם את היכולת לפרוץ החוצה, מעבר למציאות הבוצית של שדה האורז, אל המרחב הווקאלי ההרמוני של שירת הנשים. בשירתן רמוזים ומתגלים: מלודיה, מקצב, יופי, ומשמעות, של אמנות השירה, ומבוטאים הכמיהות והרגשות העמוקים של הנפש. המעבר הזה אל שירת הנשים הוא "קפיצה" של סובלימציה, התעלות, התמרה – כמו פרח הלוטוס היפהפה הפורח ועולה מתוך הבוץ.
לי זה מזכיר שני דברים: את התמונות והקולות של שירת הנשים הכושיות, הקוטפות כותנה בשדות הדרום האמריקאי, ואת הסיפור על האדם שיש לו רק 2 מטבעות: באחד הוא קונה לחם, ובשני זר פרחים. כל אדם זקוק לא רק לסיפוק צרכיו הבסיסיים, אלא גם למשמעות, ליופי, להתעלות אל הנשגב. ביטוי מחקרי לכך מתואר ב"תיאורית הצרכים" של הפסיכולוג היהודי האמריקאי אברהם מסלאו, בפירמידה, שבבסיסה נמצאים הצרכים הפיזיולוגיים והביטחון הקיומי, ובפסגתה נמצאים המימוש העצמי, היצירה והקניית המשמעות.
פריצת הדרך הזו מהוויזואלי לווקאלי מלמדת אותנו, שהרבה פעמים, הפתרון נמצא במימד או ברובד אחר מזה שבו קיימת הבעיה. הישארות ברובד של הבעיה לא תאפשר למצוא מוצא. אבל, ה"קפיצה" למימד או לרובד אחר, מביאה בהכרח: פרספקטיבות חדשות, תובנות רחבות, יכולת לראות את הבעיה מבחוץ, ומשאבים חדשים, שמתוכם מגיעה פריצת הדרך החדשה.
באחד מסיפוריו, הברון מינכהאוזן מספר, שכדי לחלץ את עצמו מהבוץ בו הוא שקע, הוא תפס חזק בשערות ראשו, משך בעוצמה, וחילץ את עצמו מתוך הבוץ… שירת הנשים, לא מחלצת אותן מהבוץ הפיזי, אבל מבטאת את ייחודו של האדם: רגליו נטועות עמוק בתוך האדמה הבוצית הדשנה, ובו בזמן, שירתן נישאת השמימה, מרטיטה את הלב ובוקעת רקיעים.
לסיום, מאותו ספר, שיר הייקו נוסף דומה אך גם שונה מהשיר של סודו, שנכתב כעבור כמאה שנה ע"י המשורר איסה (1762-1826), גם הוא כולל 8 מילים בתרגומו לעברית:
הזמיר מנגב
את רגליו המכוסות בוץ
בפרחי השזיף
תודה ליאור יונאי
יהודית כפרי