כיום, רבים כל-כך נוסעים וחוזרים מחו"ל, וכיוון שאני כותב עכשיו בחודש אלול לקראת חגי תשרי – בחרתי בשירו של המשורר יהודה עמיחי ששמו "שלווה גדולה: שאלות ותשובות", העוסק בנמלי תעופה, ובחיפוש מקומו של אלוהים. זה השיר:
אנשים באולם המואר עד כאב
דברו על הדת
בחיי האדם בן זמננו
ועל מקומו של האלוהים.
אנשים דברו בקולות נרגשים
כמו בנמלי תעופה.
עזבתי אותם:
פתחתי דלת ברזל שכתוב עליה
"חרום", ונכנסתי לתוך
שלווה גדולה: שאלות ותשובות.
הנושא המרכזי של השיר: "הדת בחיי האדם בן זמננו" ו"מקומו של האלוהים" בתקופה המודרנית – מוצג כנושא חשוב, דחוף, חיוני, קריטי באמצעות מילים כמו "כאב" "קולות נרגשים" ו"חרום".
האור המלאכותי המועצם המכאיב לעיניים, מייצג את אור המדע והטכנולוגיה החיצוני, המאיר וחושף את הידע על העולם (האולם, נמלי התעופה), ובאופן אירוני מבטא את הכאב באיבוד הקשר הטבעי עם אור האלוהים הפנימי-רוחני.
הכמיהה הרגשית לאלוהים היא אמיתית, ומדומה לעוצמת הרגשות בנמלי תעופה בזמן פרידות או מפגשים, אך מודגשים התסכול, הכאב, והמרחק.
התשובה האישית-חוויתית (ואולי בו בזמן גם האוניברסאלית) שהשיר מציע לגבי "מקומו של האלוהים", הוא לא מסעות דרך נתב"ג למזרח הרחוק או לדרום אמריקה, לא הדת הקונבנציונאלית, וגם לא מסע אוירונאוטי לגבהי החלל והשמים – אלא מסע אישי פנימה.
המסע המתואר אל מקומו של האלוהים, הוא לא דרך דיון שכלתני ודיבורים נרגשים, לא תהליך של "התחזקות" וחזרה בתשובה, ולא דרך מסעות ברחבי העולם – אלא מסע חוויתי פנימה, למימד השלווה הגדולה שבתוך נפש האדם.
המילים "עזבתי אותם" מבטאות את שינוי הכיוון, את הצורך בהתנתקות מכול הרעשים הבלתי פוסקים של העולם שבחוץ. זו נקודת המפנה ברצף המבני של השיר. לפני מהלך יזום זה מתואר דיון תיאולוגי ציבורי, ואחריו התנתקות מהציבור ומהלך פנימה בנפש היחיד. מהלך זה מבטא תופעה רחבה המאפיינת את התקופה המודרנית, של עזיבת הדת הממוסדת, הקולקטיבית, הציבורית – ומיקוד הולך וגובר על חיפוש רוחני אישי ומימוש אינדיבידואלי: כל אדם בדרכו שלו במעמקי נפשו הייחודית. שינוי זה מרומז גם ב"נמלי התעופה" שבמעבר בהם מתנתקים ממצב קיים וממריאים למציאות חדשה אחרת.
פתיחת דלת הברזל כמו זו של מקלט ("שכתוב עליה חרום"), היא פתיחת הדלת הדלת המטאפורית של הנפש, שכשנכנסים דרכה, היא מבודדת ומגינה מההמולה האינטנסיבית שבחוץ. ואז, מתוארת ההתנסות המיוחדת הבלתי-אמצעית: "נכנסתי לתוך שלווה גדולה", שבתוכה, כשעולות השאלות, מופיעות גם התשובות. זו לא שלווה רגילה אלא שלווה מועצמת, "גדולה".
ניתן לומר, שזהו שיר המתאר תהליך של מדיטציה, התכנסות פנימה למימד השתיקה, שבו באופן ישיר בלתי אמצעי מתגלות גם השאלות המשמעותיות של ועל חיינו וגם התשובות להן. מימד השתיקה הזה הוא התשובה לדיבורים על הדת ועל מקומו של אלוהים שבתחילת השיר.
ואכן, בכל התרבויות, הדתות, והמיסטיקות – מוצגת הדממה הטוטאלית, השתיקה הפנימית – כשיא של התעלות רוחנית וחיבור למקומו של האלוהים. במקורותינו למשל, במעמד הר סיני, מתאר מדרש חז"ל כך את רגע מתן התורה: "כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול: אנכי ה' אלוהיך". באופן דומה, באותו המקום בהר חורב, מתגלה אלוהים לאליהו הנביא, לא דרך הרוח או הרעש או האש, אלא ב: "קול דממה דקה",
בחסידות, התפילה האיכותית ביותר היא "תפילת הדומיה", כשלא רק הדיבור נעלם, אלא גם המחשבות עצמן, ותודעת האדם מתכנסת ומתעלה לשורשה, כפי שלמשל הראתה במחקריה פרופ' רבקה אופנהיימר ש"ץ.
בחקר תולדות הדת נקראה גישה זו: "קווייטיזם" כלומר השקטת המחשבות וגלי התודעה כדרך אל "מקומו של האלוהים". כידוע, במזרח הרחוק זהו עיקרון יסוד בהינדואיזם, בבודהיזם, וכמובן בתרגול המדיטציה. המילים "עזבתי אותם" מבטאות את עזיבת העולם (אולם) של הדת הממוסדת ומכלול האמונות והדעות החברתיים הקונבנציונאליים, ואת המיקוד האינדיבידואלי בדרך האישית, אל מקומו של האלוהים.
באופן הולם ומכוון, סיום השיר לא אומר דבר על התוכן של השאלות או התשובות. השיר מכוון למימד החוויה הישירה של השתיקה הפנימית, שניתן להתנסות בה באופן בלתי אמצעי, אך לא לדבר עליה בקולות נרגשים או בדיון פילוסופי. כדרכו של שיר מעולה, הוא עושה זאת בתמציתיות איכותית, שאני מתפעם ממנה כל פעם מחדש.
בחרתי הפעם לסיים, בראיון של העיתונאית שרית פוקס ב- 26/1/2001 עם עמנואלה, הבת הקטנה של יהודה עמיחי, ארבעה חודשים לאחר פטירתו. וכך היא שאלה: "עמנואלה, איזה שיר מבטא בזיכרון שלך את אבא שלך?"
עמנואלה עונה: "יש שיר שבאמת מייצג אותו כמו שאני רואה אותו. איך שהרגשתי אותו. שיר פשוט ומקסים: 'אנשים באולם המואר עד כאב/ דיברו על הדת/ בחיי האדם בן זמננו/ ועל מקומו של האלוהים./ אנשים דיברו בקולות נרגשים/ כמו בנמלי תעופה./ עזבתי אותם:/ פתחתי דלת ברזל שכתוב עליה /"חירום" ונכנסתי לתוך/ שלווה גדולה: שאלות ותשובות'.
עמנואלה ממשיכה ואומרת: "כשאני קוראת את זה אני פשוט רואה אותו מספר את זה. אני ממש רואה את הפנים עם העיניים. הוא היה כזה. הוא היה איש של שלווה גדולה עם המון שאלות והמון תשובות. החירום שלו היה השלווה. וזאת אירוניה כמובן. דווקא אותה דלת שכולנו רואים כל החיים, שכתוב עליה 'חירום', דווקא בה הוא השתמש כדי להגיע אל אותה שלווה גדולה, אל אותן שאלות ותשובות. כך קורה בתהליך יצירה: במצבי חירום אתה מגיע לאיזושהי שלווה כשעולות בך שאלות ותשובות".